בעקבות ספרו של לב גרינברג: רעיון ‘השלום המדומיין’ חי וקיים בימינו

ההפיכה המשטרית שמובילה ממשלת הימין הקיצוני חותרת בגלוי להציב את אנשי האליטה המתנחלית בראש מוקדי הכוח בחברה הישראלית: הצבא, המשטרה, גופי התקשורת, מערכת המשפט והאקדמיה. על רקע הבוטות הממשלתית מצד אחד, וההתנגדות ההמונית לה מצד שני, ראוי לערוך קריאה מחודשת ב”שלום מדומיין, שיח מלחמה”  ספרו של פרופ’ לב גרינברג, מי שהיה נשיא האגודה הסוציולוגית הישראלית (הוצאת רסלינג, 2007).

חלקו הראשון של הספר משבח את מנהיגותו של ראש הממשלה יצחק רבין, אשר הוביל תהליך מדיני לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. גרינברג מדגיש את הסתירות הרבות במדיניותו של רבין, אך מציין לטובה את ייחודיותו כמנהיג פוליטי ישראלי שקרא לדיאלוג עם הפלסטינים. רבין, מציין גרינברג, ביקש להרחיב את מעגלי ההידברות בחברה הישראלית, וחתר לבניית בריתות בין השמאל היהודי, האזרחים הערבים והציבור המסורתי (אותו מייצגת תנועת ש”ס מאז ועד לימינו).

חלום אוסלו ושברו

רבין ביקש לקדם את הסכמי אוסלו בתגובה לאינתיפאדה הראשונה שפרצה ב-1987. לדידו של גרינברג, חוללה האינתיפאדה מפנה רעיוני בקרב האליטה הצבאית, הכלכלית והפוליטית בישראל. כתוצאה ממנה, ראו אלה לנכון לפתוח תהליך מדיני מול ההנהגה הפלסטינית הגולה.

למרות הגישה החיובית יחסית למדיניות רבין, מתחקה גרינברג גם אחר השגיאות הקולוסאליות שביצע. בתחילתן של השיחות באוסלו עמד רבין בסירובו לפנות התנחלויות. זאת, מתוך כוונה להשתמש בהן כקלף מיקוח עתידי. גרינברג מציג רצף שהחל בשגיאותיו של רבין ונמשך במעשי ממשיכיו: שמעון פרס פתח במבצע הצבאי ענבי זעם ב-1996 וסירב להמשיך בתהליך אוסלו; אהוד ברק טבע את הביטוי “אין פרטנר” וקבר באופן סופי את תהליך השלום. האחרון אף חתר לאחדות עם הימין והניע את תהליך התמוססותו של השמאל הציוני, אשר נמשך עד לימינו.

גרינברג מציין בתמציתיות את קווי המתאר של הסכם אוסלו: “הכרה באש”ף בתמורה להכרה בישראל; הכרזה על הפסקת המאבק המזוין של פת”ח והקמת הרשות הפלסטינית לחמש שנים בשטח לא מוגדר מראש; הסכמה להמשך השליטה הצבאית הישראלית על כל השטחים וההתנחלויות; המשך התלות הכלכלית של הפלסטינים בישראל; ודחיית תביעות אש”ף בהסדר הקבע למשא ומתן העתידי”. גרינברג מדגיש את חוסר השוויון בין מעמד הישראלים לזה של הפלסטינים בעת החתימה, ומציין את התלות המוחלטת של הפלסטינים בישראל. לדבריו, עיצבה תלות זו את אופיו של הסכם אוסלו: הפלסטינים היו מלאי תקווה כי תנאיו ישתפרו בעתיד, וכי לבסוף ישיגו את עצמאותם בגבולות 1967.

לידתו של “השלום המדומיין”

הספר דן בעיקרו במורכבותו של “השלום המדומיין”, אותו הציע מחנה המרכז לאחר רצח רבין בניסיון לקרב אליו את השמאל. האפשרות להציל את התהליך המדיני לאחר הרצח הובילה לנטישת השמאל הציוני את המאבק בכיבוש ואיימה על מחנה הימין המשיחי. כך נוצר מחנה המרכז, אותו הובילו אהוד ברק, בנימין נתניהו ואריאל שרון. אלה הציבו כמטרה את “האחדות הלאומית” ואת פתרונם של סכסוכים פנימיים בקרב החברה הישראלית. על רקע תפיסות אלה, המשיכה הממשלה להעמיק את הכיבוש ולדכא את הפלסטינים באופן חסר תקדים.

“הבעיות החברתיות, הכלכליות והתרבותיות בישראל העסיקו את תשומת הלב הציבורית על חשבון המשך המשא ומתן עם הפלסטינים” – קובע גרינברג. חוסר העניין של “מחנה השלום” בהמשך תהליך השלום, דהיינו פירוק ההתנחלויות והקמת המדינה הפלסטינית, הפך את עצם התהליך לפנטזיה בלתי מושגת בעיני הציבור הישראלי.

גרינברג מדגיש את אימוץ השיח המיליטנטי בידי “מחנה השלום” בימי האינתיפאדה השנייה בניסיון לרצות את הימין. לבסוף, העניק השמאל הציוני את המושכות לאריאל שרון, אשר זכה בתמיכה רחבה בעת ההתנתקות ב-2005.

הספר מיטיב לשרטט את שחיקתו של “שיח השלום” על רקע עליית מפלגות המרכז. מה שקם כאלטרנטיבה מסוימת לימין, אליה נהר השמאל הציוני, יצר בסופו של דבר את בלוק הימין המושל בישראל מאז 2009 ומאיים כעת על יסודותיה. מהלך הספר נפתח במנהיגותו של רבין ומסתיים במפח הנפש ובאכזבה שהעמיקו עם השנים.

דברי ימי הסכסוך מלמדים, כי השגת הפתרון לקונפליקט בו מצויים הישראלים והפלסטינים מותנית בחיזוק הכוחות הדוגלים בשלום צודק ויציב והדוחים את השלום המדומיין. תפיסת השלום המדומיין היא אחת הסיבות המרכזיות למשבר החוקתי, הפוליטי, החברתי והכלכלי שחווה החברה הישראלית כיום. אלה שהרכיבו בעבר את מחנה השלום הציוני תלו תקוות שווא במנהיגיהם, שבפועל מסרו את מפתחות המדינה לאליטה המתנחלית.