בעקבות יום האישה הבינלאומי: פערי השכר המגדריים בקפיטליזם

התחושה הכללית הרווחת בימינו בקרב הציבור ואף בקרב הנשים, היא שמעמד הנשים בשוק העבודה שוויוני לזה של הגברים. גם מבחינת החוק והמודעות אליו, קיימת תחושה כאילו החברה הגיעה כבר אל המנוחה והנחלה: כולם יודעים, ובעיקר מעבידים ואלה המועסקים בתחום המכונה משאבי אנוש, כי החוק מחייב שוויון בשכר ובתנאי העבודה. גם העובדות ברובן יודעות זאת.

על פני הדברים נדמה, כי קיים קושי רב להפלות על בסיס מגדרי בשנת 2023. יתירה מכן, חובת הדיווח החדשה על פי “חוק שכר שווה לעובדת ולעובד” – שהניבה את דוחותיה הראשונים לקראת סוף שנת 2022 – מלמדת לכאורה על היעדר כמעט מוחלט של פערי שכר מגדריים הן במגזר הציבורי הן במגזר הפרטי. מחקר שפרסם החודש מרכז טאוב למחקר חברתי קבע על בסיס דוחות אלה, כי פערי השכר המגדריים בישראל עומדים על 3.5% בלבד.

לא משנה כמה נתונים אציג בפני גברים וגם בפני נשים צעירות ומשכילות, התגובה הרווחת היא שפערים מגדריים הם נחלת העבר, וכי כיום הכל תלוי ביכולותיה וברצונה של האישה עצמה. אם תרצה – תלמד יותר, תעבוד יותר וגם תשתכר יותר מהגבר; אם לא תרצה – תגדל את הילדים ובעלה יפרנסה. האישה, כך טוענים, חופשיה לבחור. היא זו שבוחרת לעבוד במקצועות בלתי מתגמלים; בהיקף משרה שלא מזכה אותה בתשלום שעות נוספות; או במשרה שאינה כוללת אחזקת רכב.

אני מניחה כי קוראי “זו הדרך” מכירים היטב את חוסר ההתאמה בין תפיסה זו לבין המציאות. עם זאת,  אבקש להביא את עיקר הנתונים בעניין פערי השכר המגדריים בישראל, שהם מהגבוהים ביותר במדינות המפותחות.

הסיבה ה”רשמית” לפערי השכר בין גברים לנשים

פער השכר הממוצע בין גברים לנשים בישראל עומד (נכון ל- 2018) על 35% בשכר ברוטו ועל 28% בשכר נטו. דהיינו, די בכך שאדם נולד גבר כדי להבטיח שהשתכרותו תהיה גבוהה בשליש (בממוצע) מזו של אדם שנולד אישה. פערי השכר הרחבים ביותר בישראל בין נשים לגברים נמצאו בקרב יהודים לא חרדים. בקרב האוכלוסייה הערבית, הפער מעמיק עקב כניסת נשים נוספות למעגל העבודה. בקרב האוכלוסייה החרדית, הפער מצטמצם עקב כניסת גברים בלתי מיומנים לשוק העבודה.

בניגוד למחשבה הרווחת, פערי השכר באים לידי ביטוי לא רק בהיקפי המשרה ובשעות הנוספות, אלא גם בשכר הבסיס לשעה. בממוצע, עומד הפער הזה על 18%. הפערים קיימים למרות היתרון בו מחזיקות העובדות בתחום ההשכלה: בקרב העובדות 37% הן בעלות השכלה אקדמית לעומת 18% בקרב העובדים (גברים). אלמלא יתרונן של הנשים מבחינת השכלתן, היו הפערים משמעותיים בהרבה. פערי השכר השעתיים נשמרים גם כלפי נשים שאינן אימהות לילדים קטנים.

  אלה המנסים לאיין את טענות האפליה מיחסים משקל רב לשאלת אחוז המשרה (נשים נאלצות לעבוד פחות שעות הן מטעמים משפחתיים שונים הקשורים לתפקידן בבית, הן מפאת סירוב המעסיק להגדיל את שיעור המשרה שלהן). עוד הם מצביעים על העובדה כי נשים עובדות בענפים נשיים בהם השכר נמוך: חינוך, רווחה, מזכירות, בריאות, סיעוד.

כמה מהגורמים לפערי השכר מכונים לעתים “הפער הבלתי מוסבר”: העובדה כי עבור אותה עבודה ובאותם תנאי העסקה, מקבלת אישה שכר נמוך יותר בממוצע. על פי החוק הנוכחי, רק פער זה – אם יוכח כי מקורו באפליה – הוא בלתי חוקי. חשוב להדגיש כי במקומות עבודה בהם נחתם הסכם קיבוצי הקובע תארים ותיאורי משרה בצד סולמות שכר – יורד ואף נעלם לחלוטין “הפער הבלתי מוסבר” בשכר בין נשים לגברים.

הסיבה האמיתית לפערי השכר בין גברים לנשים

בפועל, כל הפערים נובעים מאפליית נשים בחברה: החל ברמת הציפייה מילדות בתחומי הלימודים, דרך התפקוד החברתי השונה המצופה משני המינים, דרך פערי ההשכלה במקצועות המדעיים וכלה בחשיפתן של נשים באופן בוטה הרבה יותר ללחצי המעסיקים בשוק הקפיטליסטי.

 ניתוח מעמדי של המציאות מראה כי אפליית הנשים היא חלק בלתי נפרד מהמערכת הקפיטליסטית. נשים היו ונותרו קורבן זמין יותר לניצול מעמדי: שכרן נמוך יותר, ועקב כך מצבן החברתי ירוד יותר. בשיטה הקיימת, ניתן לשלם להן פחות, וערך השעה והמשרה שלהן נמוך יותר. התוצאה היא אפליה שאחד מביטוייה הרבים הוא –  תשלום שכר שונה עבור עבודה זהה.

לאחר כשלושים שנות עבודה בתחום דיני העבודה, ביכולתי לקבוע בביטחון כי לא קיימת אפשרות להתמודדות משפטית עם בעיית השכר במקצועות הנשיים. אפילו לא אחד מבתי הדין בישראל סבור כי יש להתערב בפערים, ולא קיימת דרך חוקית לתקוף אותם. נוסף לכך, בתי הדין מעניקים תוקף חוקי כמעט מלא לפערי שכר הנובעים מאחוזי משרה ומאי-הכללת תשלום עבור נסיעות, כוננויות ועוד.

דרך המלך להתמודדות אמיתית ושורשית עם פערי השכר המגדריים אינה  זו המשפטית, אלא המאבק במשטר הקפיטליסטי. חיוני להיאבק במעסיקים מחד גיסא, ובמבנים החברתיים הפטריארכליים מאידך גיסא.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/119564