שבוע הקולנוע הפורטוגלי יוקדש לחתן פרס נובל הסופר הקומוניסטי סאראמאגו

 שבוע הקולנוע הפורטוגלי בסינמטק תל-אביב יוקדש השנה לז’וזה דה סוסה סאראמאגו, הסופר הקומוניסט הפורטוגלי זוכה פרס נובל לספרות לשנת 1998. עבודותיו מייצגות אירועים היסטוריים כאלגוריות חתרניות, ומדגישות את ניצחון הרוח האנושית בפואטיקה ייחודית.

אשתקד צוינו מאה שנים להולדתו של סאראמאגו. החודש יערכו שגרירות פורטוגל בישראל בשיתוף עם סינמטק תל אביב אירועי מחווה לכבודו. במסגרתם, יוקרנו סרטים העוסקים בדמותו וסרטים המבוססים על עלילות יצירותיו. בין 24 ל-29 בינואר יקרין הסינמטק את “שנת מותו של ריקרדו ריש”, “”אמברגו”, “ז’וזה ופילאר”, “על העיוורון” ומקבץ סרטים תיעודיים על ממשיכי דרכו הספרותיים.

17 מיצירותיו של סאראמאגו תורגמו לעברית בין 1977 ל-2009, כולן בידי מרים טבעון. מרביתן פורסמו בסדרה הספרייה החדשה בהוצאות הקיבוץ המאוחד. חוקרת הספרות הישראלית מרים רינגל פרסמה שני ספרים בעברית העוסקים ביצירתו (כרמל, 2009 ו-2016).

הקומוניסט ההורמונלי

סאראמאגו היה חבר בשורות המפלגה הקומוניסטית הפורטוגלית המחתרתית שפעלה בצל הדיקטטורה הפשיסטית ששלטה בארצו. הוא לא הסתיר מעולם את עמדותיו האנטי-קפיטליסטיות והאנטי-אימפריאליסטיות. בריאיון שהעניק לעיתון בריטי אמר: “אני קומוניסט הורמונלי. אני לא מתנצל על מה שעוללו משטרים קומוניסטיים”.

באוטוביוגרפיה “זיכרונות קטנים” (1998) תיאר הסופר את תנאי המגורים העלובים בהם גדל בליסבון שלאחר ההפיכה הצבאית ב-1926. בני ביתו, כך הוא רומז, אימצו את הסיסמה הפאשיסטית “האל, המולדת, המשפחה”, אותה דיקלם המשטר. סבו וסבתו מצד אמו, שבביתם באזינייגה בילה את חופשות בית הספר, היו לדבריו “איכרים עניים שלא ידעו קרוא וכתוב”, אך “בני אדם טובים מאוד שהותירו בי חותם, אותו נשאתי כל חיי. זיכרונותיי הטובים ביותר אינם מליסבון, אלא מן הכפר”.

מצבה הכלכלי של המשפחה היה קשה ביותר, ולא איפשר לסאראמאגו להמשיך בלימודיו התיכוניים. בשל כך החל ללמוד מכונאות בבית ספר מקצועי. באותה תקופה נהג לקרוא “באופן מזדמן” בספריות הציבוריות, ובאמצע שנות ה-50 החל לעבוד בבית הוצאה לאור. בין השאר תירגם לפורטוגזית את יצירותיהם של טולסטוי, בודלר והגל. לאחר מכן, החל לעבוד כעיתונאי.

ב-1969 הצטרף סאראמאגו לשורות המפלגה הקומוניסטית, שהייתה האופוזיציה העיקרית לדיקטטורה, והיה חבר בשורותיה עד יום מותו. הוא הסתכן במאסר, אך לאחר ש”מהפכת הציפורנים”, שארעה ב-1974, הפילה את יורשו של הרודן סלאזאר, מרסלו קאטנו, החל סאראמאגו לעבוד כסגן עורך היומון השמאלי “דיאריו דה נוטיסיאס”.

התנגד לכיבוש, גילה סולידריות עם העם הפלסטיני

סאראמאגו ביקר בשטחים הפלסטיניים הכבושים בשנת 2002, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה. הוא הגיע כחלק ממשלחת סופרים שמתחה ביקורת קשה על דיכוי העם הפלסטיני בידי ישראל. בריאיון שפורסם בעיתונות הבינלאומית הפטיר הסופר כלפי הממשלה: “מעשה גס מצד ישראל הוא להמשיך לחיות בצל השואה ולצפות למחילה עבור כל דבר שנעשה בשם סבלו של העם היהודי. המנהיגים הישראלים לא למדו כלום מסבלם של הוריהם וסביהם”. דבריו של סאראמאגו עוררו סערה ציבורית בישראל, והיו שקראו להחרים את ספריו.

תגובת הסופר הייתה: “ישראל לא יכולה לטעון כי היא מייצגת את יהודי התפוצות, ולא יכולה לכנות כל ביקורת נגד פעולותיה ‘אנטישמיות'”. עוד הדגיש: “שימו לב – לא אמרתי שרמאללה זהה לאושוויץ, זו אמירה מטופשת. מה שאמרתי הוא שהרוח של אושוויץ שורה על רמאללה. המשלחת שלנו מנתה שמונה סופרים, וכל אחד מהם הצהיר הצהרות עליהן לא טרחה ישראל להגיב. רק העובדה שלחצתי על הפצע הפתוח ששמו ‘אושוויץ’ גרמה להם לקפוץ.”

ב-2006, במהלך מלחמת לבנון השנייה, פרסם סאראמאגו הצהרה המגנה את מדיניות ישראל. בהצהרה, עליה חתמו גם הבלשן נועם חומסקי ורבים נוספים, נכתב: “ישראל יזמה מהלך צבאי כלכלי וגאוגרפי ארוך טווח, שמטרתו הפוליטית היא לא פחות מחיסול האומה הפלסטינית.”