הקולות והעדויות: 34 שנים למשמרת המחאה נגד הכיבוש של נשים בשחור בירושלים

נשים בשחור היא תנועה ישראלית נגד כיבוש השטחים הפלסטינים שהוקמה לפני 34 שנה ועם השנים הפכה לתנועה בינלאומית של נשים הנאבקות למען השלום. לתנועה אין מצע, פרט להתנגדות הנחושה לשליטה הישראלית בשטחים הכבושים, והיא משתפת גברים התומכים במטרותיה.

הקבוצה הראשונה של נשים בשחור הוקמה בשנת 1988 בעקבות פרוץ האינתיפאדה הראשונה, במחאה נגד צעדי הדיכוי הקשים שנעשו בידי כוחות הכיבוש בגדה המערבית וברצועת עזה. במילותיה של דפנה קמינר, ממקימות התנועה: “הכול התחיל בתקופת האינתיפאדה הראשונה. רצינו להביע תמיכה במאבק הפלסטיני, אז החלטנו לעמוד עם שלטים ולקרוא לסיום הכיבוש. זה היה הדבר הפשוט ביותר והוויזואלי ביותר שיכולנו לעשות”.

מקימות הארגון הכריזו על הקמת משמרת מחאה קבועה בימי שישי בכיכר צרפת (או בפיהם של הירושלמים “כיכר פריז”) שליד מעון ראש הממשלה בירושלים, בה ילבשו בגדים שחורים לזכר האנשים בני שני העמים שנהרגו. מדי שבוע הפעילות עומדות עם שלטים שעליהם הכיתוב “די לכיבוש” בעברית, ערבית ואנגלית. בשנים הראשונות, צורת מחאה זו התפשטה לערים נוספות, ולקראת סוף האינתיפאדה הראשונה היו כשלושים משמרות מחאה במקומות שונים בארץ.

אני עומדת עם נשים בשחור בכיכר פריז כעשר שנים ברציפות. למרות שאנו מעטות, הירושלמים כולם מכירים אותנו ויודעים שאנחנו עומדות שם כל יום שישי בצהריים ולרוב מתעצבנים. העמידה הקבועה שלנו עם השלטים שוברת את האחדות והאשליה שאין כיבוש והכול טוב. אנחנו מעמתות את המכחישים עם העובדה שיש כיבוש מאז 1967, וש-4.7 מיליון פלסטינים חיים בגדה המערבית ובעזה ללא זכויות, תחת דיכוי ומצור.

לא צריך מיקרוסקופ כדי לראות את הפשיזם והגזענות המבעבעים במרכז העיר ירושלים כשאנו עומדות שם עם השלטים שלנו האומרים “די לכיבוש”. להוציא מעט סימני אהדה, רוב העוברים ברגל ובמכוניות מתפרצים נגדנו בשנאה, באלימות מילולית ולעיתים פיזית (בעיקר חובשי כיפות ודתיות בעלות מבטא אמריקאי) “איזה כיבוש?”, “תלכו לעזה”, “אתן יהודיות? תתביישו לכן…”. בשנים האחרונות קוראים לנו נאציות או ניאו-נאציות ואפילו “חבל שהיטלר לא גמר את העבודה וחיסל אתכן”. על רקע זה זכור לי במיוחד כשמישהי אמרה לנו: “היטלר ידע מה הוא עושה כשלא חיסל אתכן – כי אתן לא באמת יהודיות”. לפי ההיגיון העקום של האישה הזו, לא יכול להיות שיהודיות יתנגדו לכיבוש; לכן הן לא יהודיות…

הרחוב הירושלמי העוין

הסיפור הדמיוני והלא-הגיוני שהרחוב היהודי בירושלים נאחז בו הוא שלא רק שאין כיבוש, גם אין פלסטינים, ואם יש – כולם מחבלים וצריך להרוג אותם. אנחנו שמות להם את העובדות בפרצוף, מראות להם את המציאות, מקלקלות להם את האשליה, ונוקבות פנצ׳ר בקונצנזוס הלאומי-דתי-יהודי שלהם. זה נראה לי חשוב ולכן אני שם. להגיד את האמת, לשבור את השקר ולהתנגד לו באופן ציבורי הנראה לעיני כול. אנחנו עומדות במרחק 200 מטר מבית ראש הממשלה. דברי ההסתה וההפחדה היוצאים משם נגד הפלסטינים הישראלים מסמנים אותם כאויב – ״הם נוהרים לקלפיות״, והנציגים שלהם בכנסת הם ״איום קיומי למדינת ישראל״.

אנחנו כיהודיות עדיין מקבלות מעטה דק של הגנה מהמדינה, מעטה המגן עלינו מפני זעם ההמון ברחוב ומפני קבוצות פשיסטית כמו להבה, עד כאן, וכהניסטים בן גביריים. כפי שביבי ״היהודי המאמין״ הסביר לרב כדורי לפני שנים רבות: ״אנשי השמאל שכחו מה זה להיות יהודים״. (הם פשוט התבלבלו.) אבל המעטה הזה הולך ונסדק והדרישה שיהודים ישנאו את הפלסטינים ויצייתו למדיניות הלאומנית של הממשלה הולכת וגוברת.

כבר באינתיפאדה הראשונה בן גביר וחבריו היו מלווים את ההפגנות של השמאל הרדיקלי עם חבל תלייה. הם היו אומרים לנו: ״תורכם יגיע״ ומנפנפים מולנו בחבל. עכשיו, בממשלה החדשה, הגזען הזה יהיה ממונה על יישום החוק והסדר הציבורי. האם זה אומר שתורנו הגיע? אני לא יודעת. בכל מקרה אני אמשיך להיאבק ולהשמיע את קולי למען שוויון, למען הכרה במדינה פלסטינית עצמאית ולמען פתרון צודק ומוסכם לפליטי 48 וצאצאיהם. לדעתי, חשוב גם להשמיע את קולן של פעילות  ותיקות. בהמשך עדויותיהן.

עידית שקד: “לכו תעמדו בסוריה”

אני עומדת בימי שישי בכיכר מאז מלחמת “צוק איתן” ב-2014. באותה תקופה הייתה גם המון אלימות כנגד ערבים בתוך ירושלים מצד תנועת “להבה” ומצד קיצונים פרטיים. הרגשתי שצריך לחזק את מעט הקולות הנראים בשטח שמתנגדים למציאות הדיכוי, האפליה והאלימות. באותה תקופה הבנות שלי הגיעו לגיל שבו הן יכולות להישאר לבד בבית, והרגשתי שאין סיבה לא להצטרף למשמרת. גם היום אני חושבת שהסיבה העיקרית לעמוד במשמרת היא הנראות שלה במרחב הציבורי, השמעת הקול האנטי-הגמוני בצורה גלויה.

התגובות השכיחות לשלטים שלנו מצד העוברים ושבים ונוסעי המכוניות בצומת: אצבע משולשת; “זונה”, “שרמוטה”, “זונה של ערפאת”, “זונה של ערבים”; “לכי לעזה”, “לכו תעמדו בסוריה”; “כמה משלמים לכן?”; “לכי תכיני שבת”; “זקנה מכוערת”; “איזה כיבוש?”; “הכיבוש הערבי של ארץ ישראל?”; “די לקשקוש”; “חבל שהיטלר לא גמר את העבודה”; “ספק יהודיות אתן”.

זכורות לי במיוחד הפעמים שבהן צעירי “עד כאן” באו כדי לצלם את פעילים שלום בינלאומיים המתנדבים בגדה שעמדו איתנו במטרה לגרש אותנו. אני זוכרת גם את הפעם שהאלימות הובילה לקריעת הבאנרים שלנו, וגם (כמובן) את הפעם שמישהו ניסה לעקור את השלט מידי, הפיל אותי על הכביש ופתחתי את הראש (אבל לא זוכרת לפני כמה זמן בדיוק זה קרה).

תגובה מסוג אחר שאין לשכוח היא של הנשים שעמדו תקופה ממושכת (יחסית) בהפגנת-נגד מולנו: האישה המבוגרת עם הכלב הקטן שנשאה שלט “ארץ ישראל לעם ישראל”, האישה ששרה באמצע הכביש ורקדה עדויה בדגלים (ובשלב כלשהו תלתה דגלי ישראל וארצות הברית כתפאורה מאחוריה)… היה גם את האיש שנהג לעמוד מולנו עם מגאפון ולצעוק ערבוב של פסוקי תהילים עם איחולים לשריפה מהירה של כל האשכנזים והקיבוצניקים.

 האמת היא שדווקא מדיניות הממשלה לא משפיעה ישירות על התגובות. העוברים ושבים מגיבים יותר מיד אחרי פיגוע פלסטיני, והגיבו יותר בזמן ההפגנות בבלפור – גם כי הם כבר היו בשטח, גם כי ההפגנות ההן איימו קצת יותר על ההגמוניה של הימין הקיצוני. באופן כללי, התגובות הולכות ופוחתות ככל שהימין בטוח יותר בשלטונו המוחלט. בשבועות האחרונים התגובות ממש מעטות ורפות. קשה לדעת איך תשפיע הממשלה החדשה על המשמרת שלנו. אם בן גביר ושותפיו יחשבו שהמחאה מאיימת עליהם באופן כלשהו, לא יקשה עליהם לחוקק חוק (או תקנה, או צו) שימנע מאיתנו להפגין, אבל אם לא – הם ישאירו את המשמרת הקטנה והלא מאיימת שלנו בלי פגע.

הדאגה הגדולה יותר כרגע היא מה יקרה ליישובים של ערביי 48 תחת השר החדש לביטחון פנים, מה יקרה בשטחי “סי” תחת המנהל האזרחי החדש בראשות אורית סטרוק (כבר עכשיו הוא נתון למעשה לשלטון המתנחלים), והאם יישאר משהו מהעצמאות (החלקית מאד גם כך) של הרשות הפלסטינית תחת משרד הביטחון החדש.

אני מניחה (בעצם זו השערה שלי כבר כמה זמן), שנגיע למדינת סיפוח ואפרטהייד מלאה ומוצהרת לפני שיתחיל המאבק על שוויון זכויות בתוך המדינה הזאת. מי יודע? אולי רק כך אפשר בסוף להגיע להישגים ולשוויון, אבל כרגע אין ספק שזה כואב. (וזה חוץ ממה שקורה למערכות החינוך והבריאות – לשירותים שאותם אמורים לקבל האזרחים הפריווילגים ובעלי הזכויות במדינה הזאת.)

נעמי מורג: תגובות הציבור לא מעניינות אותי

אני משתתפת במחאה מאפריל 1988, כלומר 34 שנים. התחלתי לעמוד כשהייתי בת 40 ולא העליתי בדעתי שאעמוד גם היום. החשיבות בעמידה הקבועה היא לי לעצמי – אני לא יכולה לעשות דבר חוץ מלעמוד פעם בשבוע ולהזכיר לכולם (ולעצמי) שהכיבוש הורס את המדינה שלי. הכיבוש הוא לא מוסרי, לא אנושי, לא משאיר לנכבשים תקווה ודוחף אותם למעשי ייאוש.

הרבה אנשים שמתייחסים לשלטים מגיבים בכעס מתגונן: ״מה הפתרון שלך?״, או ״גם המקום הזה (כיכר פריז) הוא שטח כבוש״, ״אנחנו לא כובשים, הערבים הם שכובשים אותנו, הם בכל מקום מסתובבים חופשי ואני לא יכול ללכת בעיר העתיקה בלי לפחד״.

תגובות הציבור לא מעניינות אותי. היו זמנים שהושפעתי ונפגעתי אפילו פיזית, אבל עם השנים הבנתי שאנשים מגיבים לשלטים מתוך תסכול וזעם על המציאות העכשווית. מעשיהם של מנהלי המדינה ומחדליהם משפיעים על אופי התגובות – ברמת האלימות, בשפה הבוטה, בצעקות ובקללות. מרתק אותי לראות איך נשים חרדיות, חובשות פאה, פותחות את חלון המכונית כדי לצעוק לי ״זונה״ כשמאחור יושבים ילדיהן הקטנים… רוב מוחלט של נשים דתיות, חרדיות, מתנחלות, טורחות לקלל, להביע שנאה, לירוק ולשלוח אותי לעזה. אחר כך הן חוזרות לביתן ומברכות על הנרות… המחאה לא תשתנה לנוכח הממשלה הפשיסטית שקמה. נמשיך כי אין משהו אחר לעשות.

תמר להן: זו משמרת שקטה שמעצבנת רבים

כשהוקמה התנועה אי אז בשנת 1988 בעקבות פריצת האינתיפאדה הראשונה, התחברתי אליה מיד, אך לצערי נבצר ממני להשתתף בה באופן סדיר. מאז שנת 1999 אני מתייצבת בכיכר פריז מדי יום שישי בין השעות 13:00 עד 14:00. תמיד! זו משמרת חשובה מאוד של נשים ישראליות שיצאה בהכרזה ברורה נגד הכיבוש. היחידה שמתקיימת כל כך הרבה שנים בגבולות הקו הירוק. ואני שם לא בגלל הפמיניזם, אלא בגלל ההתמדה והמסר הברור של הקבוצה. יחד עם זאת, אני חושבת שזה מאוד הגיוני שזו תנועה של נשים, כי נשים יודעות לבצע עבודה קשה לאורך זמן מבלי לשאוף דווקא לתוצאות מיידיות.

משמרת נשים בשחור מעצבנת את הרחוב הירושלמי, זוהי עובדה. היא מעצבנת את רב העוברים והשבים בכיכר כי כל מהותה מעצבנת. קודם כל כי הרוב הלוקח בה חלק הוא של נשים (“מה אתן מבזבזות זמן, חיזרו למטבח להכין את השבת…”); הצבע השחור שמאפיין את המשמרת מאוד מרגיז! (“למה שחור? שתמותו מסרטן ויתאבלו עליכן…..”); וכמובן האמירה החד משמעית נגד הכיבוש (“איזה כיבוש? זו האדמה שלנו, הערבים כבשו את האדמה היהודית…”).

סיבה נוספת לאיבוד העשתונות היא היותנו משמרת שקטה. אנחנו מקפידות שלא לענות להצקות ולהטרדות המילוליות, וזה מוציא את העוברים והשבים מדעתם. אגב, אני עצמי ספגתי אלימות פיזית, ו”ביליתי” בחדר המיון.  אך האירוע שלא אשכח לעולם הוא הרגע בו הופיעה כנופיית אנשי כך בהנהגתו של איתמר בן גביר, שקילל אותנו, השתולל והתפרע עם קצף על השפתיים, והשוטרים, אותם מיהרנו להזעיק בדחיפות, עמדו חסרי אונים מול הפורעים וביקשו מהם בנימוס לפנות את הכיכר. זהו אותו איתמר בן גביר המולך היום בכיפה!

 אין שום ספק שמדיניות הממשלה מכתיבה באופן ישיר את תגובות העוברים והשבים. כולנו גדלנו על ברכי ההפחדה שאנחנו מועדים להשמדה על ידי האויב הרע – הערבים – ורק הממשלה עושה את כל שאפשר למען הביטחון שלנו ולמען המשך קיומנו על האדמה שהובטחה לנו על ידי ההשגחה העליונה.  ימים קשים נכונו לכולנו. בידי סמוטריץ’ ובן גביר, שני הטיפוסים האפלים האלה, ניתנו כל הכלים לחסל כל מחאה שתקום נגדם. הם בשלהם ודבקים במטרתם. מי ייתן ואפשר יהיה לרסן אותם ולהמשיך לשרוד בביצה העכורה שבה אנחנו מדשדשים היום, ויבוא לציון גואל.

אסתר הכט: בני עודד אותי להצטרף למשמרת

אני מפגינה משנת 2000, כאשר הופסקה עבודתי בעיתון יומי. בני הצעיר עודד אותי להצטרף למשמרת. הרבה פעמים שאלו אותי מה הטעם אם ההפגנה לא מזיזה משהו. אני סבורה שזו חובה מוסרית להעיד על עוולה, ואני תמיד חוזרת למילות השיר המפורסמות מפי הכומר הגרמני שהפך לאנטי-נאצי, מרטין נימלר: “תחילה הם באו ולקחו את הקומוניסטים – ולא השמעתי את קולי…”

שלוש תגובות הנשמעות מצד העוברים ושבים בכיכר ביחס לשלטים שלנו חורזות לי במיוחד: “אתם לא יהודים”; “נאצים” “כמה משלמים לכן?” מעניין שבזמן האחרון שומעים פחות “לכו לעזה”. אילו מדיניות הממשלה הייתה שונה, לא הייתה נדרשת המשמרת (ולא היו קוראים לנו בשמות גנאי). אני צופה שעם קום הממשלה החדשה תגובות העוברים ושבים יתחזקו, אך אני סבורה שהרשויות לא ינסו להפסיק את המשמרת.

דב ברק: האם אתה רוצה לשלוט ולדכא עם אחר?

השינוי העיקרי שאני צופה ביחס למשמרת שלנו עם קומה של הממשלה החדשה הוא בתוכן הדברים: יהללו את בן גביר וה”סדר” שהוא יעשה. במובן מסוים המחאה שלנו, ומחאות אחרות, מסייעות לממשלה להיראות “דמוקרטית” ולכן ישמרו עליהן.

חוויה שזכורה לי מהכיכר בתגובה לשלטים שלנו היא כשמישהו ניגש ושואל בהתרסה: איזה כיבוש? אני עונה: 1967. האיש שואל: מה היה אז? תשובה: מלחמת ששת הימים. האיש: איך אנחנו יכולים לכבוש שטח שהוא שלנו לפי התנ”ך? תשובה: גם בתנ”ך הארץ נכבשה ע”י יהושע. השהיה. שאלה שלי: אתה רוצה לשלוט ולדכא עם אחר? תשובה: לא. אבל צריך לחשוב. שבת שלום. היחס של חלק מהעוברים ושבים אלינו משקף את האווירה האלימה הכללית. חלק מקלל וצועק על המפגינים ורגע אחרי כן עושה אותו דבר אם רכב אחר מפריע לו לנסוע ולו לשניות ספורות. הסיבה העיקרית שאני עומד בכיכר היא להזכיר לאנשים שיש כיבוש המביא, בהכרח, לדיכוי בני אדם, ערבים מחד, ולהשחתת החברה היהודית מאידך.

זוריה חדד: “איזה כיבוש? אין כיבוש”

תגובה מאוד שכיחה לשלטים שלנו היא “איזה כיבוש? אין כיבוש!”. המילה “כיבוש” מעוררת אמוציות חזקות וזעם. אני זוכרת שמישהו בא וחטף לי את השלט באלימות מתוך המצב הזה. קשה לחלק מהעוברים ושבים לראות את מציאות הכיבוש ואנו מזכירות להן שהוא קיים. זה פוגע להם בדימוי המוסרי שלהם. חלק אחר מבין העוברים ושבים, החלק הימני יותר ״מתחרפנים״ מהשלטים שלנו. אנחנו מייצרות נפרדות, מראות להם שלא כולם מקשה אחת.

בעיקרון אני עומדת בשביל להיות עדה ולא לשתוק. אני לא יודעת אם אנחנו באמת מועילות בזה, זו שאלה גדולה. בנוגע לשאלת ההשפעה של הממשלה החדשה על הציבור היהודי, אני לא מייחסת חשיבות לממשלות. כולן התנהגו בצורה אלימה כלפי הפלסטינים, כך שהמשחק הזה של ממשלות לא רלוונטי. אני מניחה שנראה עם קום הממשלה החדשה יותר אלימות מילולית ופיזית, כי תהיה יש יותר לגיטימציה מהממשלה, אבל כפי שאמרתי – כל הממשלות אותו הדבר. אני שואלת את עצמי כל פעם למה אני עומדת בכיכר ואין לי תשובה ברורה, אני יודעת שזה מעורר זעם אז כנראה שזה חשוב.

יאפא שוסטר: לא מצליחה לשתוק כאשר מקללים אותנו

קוד האיפוק – כילדה של שכונת הקטמונים, אני לא מצליחה לשתוק כאשר מקללים אותנו או קוראים לנו קריאות גנאי במשמרת נשים בשחור. אני כמובן מגיבה ואפילו מגיבה בזעם… ואז מבקשות ממני חברות המשמרת לשמור על קוד האיפוק, כלומר לא לענות ולא להיגרר לוויכוחים חסרי טעם. כמובן שאני רואה את ההיגיון שבדבר אבל אני רוצה להוסיף שיש חשיבות לשוחח עם עוברים ושבים שלא מסכימים איתנו. כאשר פונים אלינו בשאלה על מהות הרעיון של המשמרת – חשוב לדעתי לענות, גם אם אנחנו שמות לב שהשואלים רק רוצים להרגיז. כאשר אנחנו לא עונות – זה נתפס כהתנשאות. המסר הטמון בשתיקה יכול להיות – אתה או את לא שווים שנדבר איתך.  צריך להיזהר ממסר כזה.

רוסמרי סולן: המשטרה הודיעה שאין לה דרך להגן עלינו

לפני כמה שנים, באחד מימי הקיץ, המשטרה הגיעה לכיכר והודיעה לנו שכמה מאנשי כהנא בדרך אלינו לתקוף אותנו ואין למשטרה דרך להגן עלינו. לכן הם נאלצים לפזר גז מדמיע. הספקנו להתארגן ולעזוב את המקום בעיניים דומעות. שבוע לאחר מכן הגיע איש עם זר פרחים ענק. הוא עמד ממול במשך כל המשמרת. בסופה – הוא חילק לכל אחת מאיתנו פרח. היה מאד מרגש. לאיש קראו אייבי נתן! גם עזרא נאווי חילק לנו פרחים באופן קבוע כל שבוע. אבל עזרא כבר איננו.

התגובות נגדנו הולכות ומקצינות עם הזמן. תגובות שכיחות למשמרת הן: “בן גביר יטפל בכן…”, “תחזרו לאושוויץ…”, “הלוואי שיהרגו אותכם ערבים”. כשתקום ממשלת ביבי-סמוטריץ’-בן גביר התגובות למשמרת שלנו תהיינה יותר קשות ויותר קיצוניות כי העוברים ושבים ירגישו שיש להם יותר גיבוי מהממשלה. אני עומדת בכיכר 30 שנה בהפסקות. אני עומדת כדי להזכיר לכל המתעלמים והמכחישים שיש כיבוש. לפעמים כשאין מוטיבציה והיות ואנחנו קומץ נשים אני עומדת בגלל החברות והאחריות ההדדית.

ג׳: מדי פעם יש סימני תמיכה

מאז שאני עומדת במשמרת נשים בשחור התגובות פחות או יותר חוזרות על עצמן בוורסיות שונות. יש שאלות מיתממות כמו: “על איזה כיבוש אתן מדברות?” או קללות כמו “שרמוטה”, “לכו לעזה”, “מטומטמות”…

התגובה שהכי זכורה לי הייתה יום אחרי הבחירות האחרונות: איש חרדי ישב במכוניתו וחיכה שהרמזור יתחלף. הוא ראה אותנו עם השלטים והתפתח בינינו שיח. את המשפט האחרון שלו לא אשכח: “את שתי העיניים אוציא לך” אמר וליווה את האמירה בתנועות יד הממחישות את הרעיון.

מדי פעם יש גם סימני תמיכה מלווים בתנועות ידיים מנהגי המכוניות החולפות על פנינו.  חשבתי שאחרי הבחירות וניצחון הימין אנשים יהיו יותר נדיבים או יותר אדישים מול ״המפסידים״. חלק יקצינו בחסות הרוב שיש להם בממשלה וחלק אולי יתעוררו וירצו לעשות למען שינוי המצב מתוך הבנה שהכיבוש הוא חלק בלתי נפרד מכל ההקצנה המתחוללת בחברה הישראלית בין אם בנושא הכיבוש או בנושאים אחרים. אני עומדת בכיכר כשלוש שנים למרות שאני לא בטוחה שאנחנו משפיעות. לפחות לא אשתף פעולה עם העיוורון הכללי וההכחשה.

עוד בנושא