אלימות של עליונות יהודית: עדותו על תקיפות המתנחלים של תחקירן שטח בארגון בצלם

באמצע יוני נסעתי לבקר את האג’ר כעאבנה, בת 48, אם לתשעה. היא שכבה בטיפול נמרץ בעודה סובלת מדימום במוח ושבר בגולגולת. ראשה היה עטוף בגזה, פניה נפוחים וחיוורים. ידה השמאלית השבורה הייתה בגבס ומכשירים רפואיים מחוברים לגופה. כל זה כתוצאה מתקיפה אכזרית שביצעה קבוצת בריונים מתנחלים בה ובמשפחתה..

הם הופיעו בביתה שבאחת הקהילות הבדואיות בראס א-תין רעולי פנים, אוחזים אלות וגז פלפל. לאחר מכן התפרצו לאוהל המשפחה והכו את הג’ר, את בעלה מוסטפא ואת בניהם. חיילים הגיעו למקום, אך במקום לרסן את הפורעים ירו באוויר, רדפו אחרי שניים מבני המשפחה ועצרו אותם. לאחר כמה שעות חזרו ועצרו גם את מוסטפא, לאחר שהשתחרר מבית החולים.

משפחת כעאבנה, כמו עשרות משפחות נוספות, נאלצת להתמודד עם תקיפות דומות זה תקופה ארוכה. כחודש לאחר התקיפה עזבה המשפחה את ביתה ועברה לגור בקהילה סמוכה, בתקווה למצוא בה ביטחון ושקט.

עשרות קהילות חשופות לסכנה 

עשרות קהילות פלסטיניות ברחבי הגדה המערבית נאלצות לחיות במציאות דומה. למציאות זו נלווים לחצים נוספים מצד משטר האפרטהייד הישראלי, הכוללים הריסות בתים ואיסור כמעט מוחלט על בנייה. לכן, קיים חשש כי גורל קהילות אלה יהיה דומה לזה של משפחת כעאבנה.

אלימות המתנחלים מעולם לא הייתה פעולה שביצעו בודדים, כזו המנותקת מההקשר הרחב של משטר האפרטהייד. את האלימות אמנם מבצעים המתנחלים, אך מעשיהם נטועים עמוק באופיו של הכיבוש ובמטרותיו האסטרטגיות: הרחקת פלסטינים מאדמותיהם כדי לאפשר לישראל להשתלט עליהן ולהשתמש בהן.

אחת הדרכים בהן נוקטת המדינה להשגת מטרותיה היא הקמת “חוות חקלאיות”, המתבססות על רעיית עדרי צאן ובקר. בשנים האחרונות הוקמו יותר מ-15 חוות כאלה באזור רמאללה בלבד, רובן על שטחי המורדות המזרחיים של בקעת הירדן. “חוות” אלה מאפשרות השתלטות קלה ומהירה על שטחים שהיקפם יכול להגיע לאלפי דונמים, ובהשקעה כמעט אפסית של משאבים. שיטת הפעולה היא פשוטה: אדם או משפחה מתנחלים בלב אזור פלסטיני, שם הם מגדלים את עדריהם בחסות הצבא. האחרון מונע באלימות מהתושבים הפלסטינים להגיע אל שטחי המרעה שלהם, אל אדמותיהם המעובדות ואל מקורות המים ששימשו אותם לפני הקמת ההתנחלות.

הפשיעה מתרבה בחסות המדינה

אני עובד כתחקירן שטח מטעם ארגון בצלם באזור רמאללה כבר יותר מעשרים שנה, ובמהלכן ראיתי ותיעדתי פשעים והפרות זכויות אדם רבים מספור. אך בתקופה האחרונה בולטת ההסלמה במקרי האלימות של מתנחלים כלפי פלסטינים – הכול בגיבוי הצבא הישראלי.

מספר האירועים שתועדו בשלושת החודשים האחרונים ממחיש את עוצמת האלימות עמה נאלצים הפלסטינים להתמודד: מאז תחילת ספטמבר תיעדתי במחוז רמאללה ואל-בירה 42 אירועים, מתוכם – 7 מקרים של תקיפה פיסית, 13 של תקיפת נוסעים פלסטינים באבנים בכבישים (בייחוד בכביש 60), 6 של תקיפת בתים באבנים ו-3 של שריפת כלי רכב. בנוסף, מאות עצים הושחתו (רובם עצי זית), ותועדו לפחות 29 מקרים של פגיעה ברכוש אחר.

במקרים הקיצוניים ביותר, השתתפו החיילים עצמם בתקיפות וירו בפלסטינים ירי חי – לפעמים במקביל למתנחלים. כך, למשל, בסוף יולי הגיעו חיילים לפזר הפגנה של פלסטינים מאל-מור’ייר, שמחו על הקמת המאחזים ועל אלימות המתנחלים באזור. לאחר זמן קצר הגיעו למקום כמה מתנחלים, חלקם חמושים. אחד המתנחלים ירה לעבר מיידי האבנים ואחרים יידו אבנים בעצמם – הכל בנוכחות החיילים שירו גם הם לעבר הפלסטינים. אמג’ד נסר, בן 15, נהרג מירי חי של חייל או של מתנחל ושני פלסטינים נפצעו.

במקרה אחר, מתנחלים התקדמו למעיין הכפר אל-מזרעה אל-קיבלייה. התושבים הפלסטינים התעמתו איתם, ואז הזעיקו המתנחלים שוטרי מג”ב וחיילים. האחרונים ירו למוות במהדי לדאדווה, בן 17, ופצעו נער נוסף. מעשי אלימות מצד מתנחלים בגיבוי המדינה הם ביטוי של האלימות שאוצר משטר האפרטהייד – מה שמסביר גם את הפסיביות בה נוקט המשטר אל מול הפורעים שפגעו בפלסטינים. אלה, ככלל, לא נדרשים לתת דין וחשבון על פשעיהם.

 הניסיון של בצלם הוכיח כי גם כאשר הקורבנות מגישים תלונות לצבא או למשטרת ישראל, אין בכך תועלת. בהיעדר מנגנונים שיגנו על הפלסטינים מפני האלימות, יש צורך בהתערבות דחופה של הקהילה הבינלאומית. עליה להפעיל לחץ אמיתי על ישראל כדי שתשנה מציאות זו.

עוד בנושא: