הסוציולוג פבלו אלבאסרס על גביע העולם בקטאר: המונדיאל הוא ביטוי לקפיטליזם הגלובלי

גביע העולם בכדורגל נפתח השבוע במשחק של קטאר נגד אקוודור (20.11) בקול תרועה רמה. מדובר באירוע הספורט הנצפה ביותר ברחבי תבל. אולם המונדיאל הנוכחי נצבע בגוונים עכורים למדי – מצב זכויות האדם בקטאר הפך מושא להוקעה ברחבי העולם, ודיווחים שונים מצביעים על כ-6,500 מהגרי עבודה שנהרגו בבניית אצטדיוני הענק ובתי המלון הרבים לקראת האירוע ההמוני.

על רקע פתיחת המונדיאל, ראיינה המהדורה הלטינו-אמריקאית של המגזין הסוציאליסטי “ג’קובין” את ד”ר פבלו אלבאסרס, סוציולוג וחוקר המתמחה בכדורגל. להלן חלק מהריאיון שפורסם בספרדית.

למיטב ידיעתנו, גביע העולם הנוכחי הוא השנוי ביותר במחלוקת מאז נוסד המפעל ב-1930, נכון?

אכן, המונדיאל בקטאר מלווה בשערוריות, בגילויים מטרידים ובמעשי שחיתות שכמותם לא נראו מאז הפך ענף הכדורגל סחורה קפיטליסטית גלובלית. בעבר חווינו אירוע דומה: גביע העולם שאירחה הדיקטטורה הצבאית הרצחנית בארגנטינה ב-1978. האירוע עורר מחאות, לפעמים המוניות, אשר החלו עם פתיחת המשחקים. האצטדיון האגדי “המונומנטל” בבואנוס איירס, בו משחקת קבוצת ריבר פלייט, אירח את פתיחתו ונעילתו של הטורניר. אלא שאתר זה שכן אז סמוך לבית הספר הטכני של חיל הים  – מרכז העינויים והרצח הגדול ביותר שהפעיל הצבא הארגנטינאי.

מאז ועד היום התקבעה הדעה, כי התאחדות הכדורגל העולמית (פיפ”א) המארגנת את המשחקים מושחתת עד יסוד, וכי היא פועלת לפי עיקרון מנחה יחיד: מקסום הרווחים ממכירת הסחורה הנקראת כדורגל עולמי. לעתים מדובר ברווחים המגיעים ישירות לכיסיהם של בכיריה.

אתה סבור שהבחירה בקטאר כמארחת אינה מקרית?

כמובן! העובדה שקטאר מציגה היסטוריה ארוכה של הפרת זכויות אזרח ועובדים לא השפיעה כהוא זה על ההחלטה להעניק לה את האירוח. זהו הביטוי לכוח ההולך וגובר של ההון בתחומי הכדורגל העולמי, ובייחוד זה האירופי. בית המלוכה הקטארי משקיע סכומי עתק בכדורגל, לרוב בחוסר שקיפות ובאופן בלתי חוקי המלווה במעשי שחיתות. במילים אחרות, המונדיאל בקטאר הוא חלק קטן משערורייה בהיקף גלובלי.

החוקר המרקסיסטי הבריטי טרי איגלטון טען, כי ענף הכדורגל הפך כלי שליטה נוסף בידי הקפיטליזם. האם זה נכון?

לדעתי המציאות מורכבת הרבה יותר. איגלטון כמובן צודק, אבל זו לא כל התמונה. הקדשתי חלק מעבודתי לחקר קבוצות אוהדי הכדורגל באמריקה הלטינית. לאחר ששהיתי בקרב האוהדים מצאתי כי המגרשים הפכו שדה מערכה מעמדי ופוליטי. בכל העולם, ובייחוד באמריקה הלטינית ובמערב אירופה, פועלות קבוצות אוהדים אנטי-פשיסטיות. מרכיבים אותן המוני אוהדים, אשר פיתחו תודעה שמאלית ואף מעמדית לאו דווקא במפעלים או באוניברסיטאות – אלא במגרשים. לאחרונה יצאו אוהדי קבוצת אתלטיקו מיניירו הברזילאית לרחובות וקראו לפרק את חסימות הכבישים שהקימו תומכי הנשיא היוצא ז’איר בולסונרו.

בקולומביה עמדו חברי קבוצות אוהדים אנטי-פשיסטיות בשורה הראשונה בשביתות ובהפגנות ההמוניות נגד ממשלת הימין. גם בצ’ילה מהווים אוהדי הכדורגל האנטי-פשיסטים חלק בלתי נפרד מהמחאה הפוליטית והחברתית. לעומת זאת, במזרח אירופה גדל והולך מספרן של קבוצות אוהדים ניאו-נאציות, אנטישמיות וגזעניות. למרבה המזל, התופעה אינה מוכרת ברחבי אמריקה הלטינית.

כלומר, אתה אופטימי בנוגע לעתיד הכדורגל?

אני אופטימי כאשר אני רואה תופעות כמו קבוצות אוהדי כדורגל אנטי-פשיסטיות. במובן זה אני אוהד מסור של גראמשי. יש להעמיק את הבנתנו באשר ליחסי הכוחות הפוליטיים העממיים כפי שהם באים לביטוי בשטח, והמגרשים הם מקרה מבחן מעולה לכך. הסתכלות כזו תעזור לבנות חלופה עממית ומעמדית בת-קיימא.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/116182