fbpx

מפלגת רע"מ של ח"כ מסנור עבאס: המחזרת על פתח הממסד

לדידו המערכה על זהות המדינה אבודה מראש עבור אזרחי ישראל הערבים

מנסור עבאס אמר בראיון בשנה שעברה כי הוא מכיר בכך ש"מדינת ישראל נולדה מדינה יהודית (…) וכך תישאר".  הגיון זה עומד בבסיס חוק הלאום, אליו מתייחס עבאס כ"מציאות" שיש לחיות בצלה. לדבריו, "העם היהודי מתייחס לשאלה בדבר זהות המדינה היהודית כמערכה קיומית". כלומר – לדידו המערכה על זהות המדינה, על אופי המבנה שלה ועל היותה מבוססת על עליונות אתנית-יהודית אבודה מראש עבור אזרחי ישראל הערבים.

איזו מין מערכה זו?

זוהי אכן 'מערכה קיומית' עבור המחשבה הציונית (לא "העם היהודי"), ועבאס מקבל את הנחות הבסיס שלה. אך האין זו "מערכה קיומית" גם מבחינת האזרחים הערבים בישראל? הרי גם הם נמצאים בעיצומה של מערכה למען שינוי מבני הכוח המשמרים ומשעתקים את כפיפותם, המצדיקים וממסדים את האפליה נגדם בכל תחומי החיים והחותרים תחת אזרחותם. מבני כוח אלה פועלים לדחוק אותם פוליטית ותרבותית; מדירים אותם; מפקיעים את אדמותיהם והורסים את בתיהם; מזינים את ניסיונות הטרנספר ומגדירים את עצם קיומם "סכנה דמוגרפית". אם זו איננה מערכה קיומית מבחינת האזרחים הערבים, איזו מערכה זו?

תושבי הנגב הערבים נאבקים נגד המדיניות האגרסיבית לייהוד האזור העוקרת את תושביו המקוריים; מפקיעה את אדמותיהם; ושוללת את זכותם על האדמה עליה חיו עוד מלפני הקמת "המדינה היהודית". אם זו אינה מערכה קיומית – איזו מערכה זו?

את משמעות ה"מדינה היהודית" קבעו לראשונה לא סמוטריץ' ובן גביר, לא עמותת "רגבים" המקדמת טרנספר, ואף לא איילת שקד. העליונות היהודית בישראל ממוסדת עוד מימי הקמתה, והיא מושרשת בכל מוסדותיה. מספיק לקרוא את דברי השופט אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון לשעבר, הנחשב השופט הליברלי ביותר בתולדות המדינה: "מדינה יהודית" היא מדינה שהתיישבות היהודים בשדותיה, בעריה ובמושבותיה היא בראש דאגותיה". זו המדיניות בה נוקטת ישראל מדי יום בנגב וברחבי הארץ, באמצעות תוכניות נישול התושבים הערבים ואי-ההכרה בכפריהם.

בקבלת עבאס את טיעוני "המדינה היהודית", הוא מעניק לגיטימציה בדיעבד לפשעי הציונות נגד העם הפלסטיני. "יהדות המדינה" הייתה הכלי שבאמצעותו לאחר הנכבה היא חוקקה חוקים להפקעת האדמות הערביות. זאת באמצעות קיבוע ההתיישבות היהודית וקליטת העלייה כערכי יסוד, ובאמצעות שלילת זכויותיהם של האזרחים הלא היהודים.

ערב הקמתה, כמעט מחצית מאוכלוסיית המדינה המיועדת הייתה ערבית. על כן, המשמעות של מדיניות "מדינה יהודית" הייתה ביצוע טרנספר, נישול, עקירה ומניעת חזרתם של הפליטים הפלסטינים. שיח זה על "העבר" לא מעניין את עבאס. הוא פוליטיקאי "פרגמטי" החושב על ההווה ועל העתיד, ולכן הוא מקבל את הגדרתה של ישראל "מדינה יהודית". כחלק מכך, מרבה עבאס להתייחס ל"מעמד האזרח הערבי במדינת ישראל היהודית", אך כלל אינו מוחה נגד היותו אזרח סוג ב'.

הסתירות הגלומות ב"מציאות" של עבאס מתפוצצות כעת בפניו ובפני הציבור שלייצוגו הוא טוען. כך למשל 'חוק איחוד משפחות', בו תמכו עבאס וסיעתו, מעיב על חייהם ועל מעמדם של רבבות אזרחים ערבים. הוא מונע מהם לממש את זכותם הבסיסית והטבעית לקיום חיי משפחה ולקשרים חברתיים עם בני עמם הפלסטינים, וגורם לפילוג עשרות אלפי משפחות משני עבריו של הקו הירוק. למרות שממשלות ישראל מנסות לתרץ את החוק ב"שיקולים ביטחוניים", הצהרות מפי גורמים בכירים מאששות כי הוא נובע משיקולים "דמוגרפיים" של שימור "אופייה היהודי של המדינה".

"רק אל תרגיזו את בעל הבית!"

אין לתפוס את דבריו של עבאס כמחווה רטורית גרידא, אשר כל מטרתה לרצות את הקונצנזוס הציוני ולהתקבל בקרב בכירי הממשלה. הם מבטאים יותר מכל את התפישה הפוליטית הבסיסית אותה הוא מוביל, וחושפים את השיח שהוא חותר לבסס. ההיגיון של עבאס קובע כי האזרחים הערבים הם אורחים במדינה, וכי אל להם להיות גסי רוח ולמחות נגד הדרך בה מנהלים 'בעלי הבית' את ביתם. מדובר בתפישה המקבלת את המציאות בישראל כפי שהיא, כזו הרואה בקידום שינוי רדיקלי מעשה פסול.

למעשה, הגישה שמוביל עבאס למעשה איננה "פוליטיקה פרגמטית" כפי שהוא טוען, אלא אנטי-פוליטיקה. עבאס וסביבתו מתעקשים לחמוק מהעיסוק בסוגיות היסוד של זירת המחלוקת העיקרית בישראל: מערך הכוחות וחלוקת המשאבים במדינה. מאבק פוליטי פירושו הטלת ספק ב'סדר הטבעי', המתיימר להיות יציב, אל-זמני, ברור מאליו ונטול אלטרנטיבה.

גישה אנטי-פוליטית המשרתת את הסדר הקיים

תפיסת הקפיטליזם כמערכת חברתית 'טבעית' ו'רציונלית'; תפיסת הניאו-ליברליזם הרומס את העניים ואת העמים המדוכאים כאפשרות בלעדית וחסרת אלטרנטיבה; קבלת הסדר הגזעני בו ערבים כפופים ליהודים – כל אלה מעשים אנטי-פוליטיים הנסוגים מהמאבק הפוליטי לשינוי המצב מיסודו. מכאן קלה הדרך לקבלה ולנורמליזציה מוחלטת של ישראל כ"מדינה יהודית" המבוססת על עליונות-אתנית. המסקנה ברורה: אלה הפועלים לנרמל את הסדר הקיים בתור מובן מאליו הם אלה הנהנים מהפריבילגיות שהוא מציע להם. אלה הם בעלי ההון ברחבי העולם והממסד הציוני בישראל.

העוסקים במאבק פוליטי מערערים על אותו 'מובן מאליו', ומצביעים על כך ש'הסדר' הנתפס כטבעי הוא למעשה תוצאה של תהליכי ביסוס הגמוניים סביב יחסי כוח ופריבילגיות. אך בד בבד הם סבורים, כי ניתן וצריך לשנות סדר זה. אלה הם הנפגעים מאותו סדר: העובדים, העניים, העמים המדוכאים בעולם הקפיטליסטי, השחורים בארה"ב, וכן האזרחים הערבים של "המדינה היהודית" המבוססת על עליונות אתנית. מנסור עבאס, המתיימר לייצג את קורבנותיה העיקריים של העליונות-האתנית היהודית, תורם לנרמול אותה עליונות, ומציג אותה כ"סדר טבעי" שיש לקבל. במסגרת צורת מחשבה זו, באפשרותו אך ורק לקושש פירורים. גישתו של עבאס אינה זו של מאבק פוליטי, או של השתתפות בזירה הפוליטית – זו קבצנות במקרה הטוב.

 עיסוק מסוג זה בפוליטיקה אינו מעשה של "קבצנות" אינדיווידואלית, אלא ניסיון להפוך קולקטיב לאומי-פוליטי בעל זכויות ילידיות על הארץ ובארץ, לקבצנים המחזרים על פתחי בתיהם של האדונים היהודים ב"מדינה היהודית".

חסן מסארווה

ח"כ מנסור עבאס לוחץ את ידו של ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט (צילום: הכנסת)

אנו עושים מאמצים להביא ידיעות בדוקות ומדויקות, ולא להפר זכויות יוצרים. אם נתקלת בטעות או בהפרת זכויות יוצרים, אנא פנה/י אלינו בהקדם במייל info@zoha.org.il

דילוג לתוכן