fbpx

סמינר של מק"י לציון 55 שנה כיבוש: הקפיטליזם הישראלי והשליטה על השטחים

במפגש הראשון )מבין שלושה( דנו המשתתפים בהשלכות הכיבוש על החברה הישראלית ועל תנועות השלום

    סמינר של המחלקה הרעיונית של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) נפתח בחיפה. במפגש הראשון )מבין שלושה( דנו המשתתפים בהשלכות הכיבוש על החברה הישראלית ועל תנועות השלום, ובדרכי התמודדות עם המפעל הקולוניאלי הנמשך כבר 55 שנה. במפגש השני שנערך השבוע קיימו החברים דיון מקיף ויסודי, בהשתתפות חבר הלשכה הפוליטית עיסאם מח'ול בנושא צורת הפעולה הקומוניסטית במערכה ממושכת זו. הדיון כלל גם תכנון פעילות והיערכות בתגובה להרחבת ההתנחלויות.

    במפגש הראשון השתתף שאוקי אלעיסא, שר החקלאות הפלסטיני לשעבר ומראשי מפלגת העם (מפלגת הקומוניסטים). עוד לקחו בו חלק: ד"ר אפרים דוידי, עורך "זו הדרך" וחבר הוועד המרכזי של מק"י, ומיכאל מנקין, פעיל ותיק במאבק העם הפלסטיני ומנכ"ל שוברים שתיקה לשעבר.

את הדיון פתח אלעיסא, שהתפטר מתפקידו בתגובה לדחייה הנוספת בבחירות לפרלמנט הפלסטיני. אלעיסא, שהשתתף בסמינר באופן מקוון, התייחס באריכות לשאלת האסטרטגיה הפלסטינית במערכה נגד הכיבוש. הקומוניסט הפלסטיני הוותיק שאוקי אלעיסא התייחס בסמינר לפשעי הכיבוש. אולם את עיקר דבריו ייחד לכשלי האסטרטגיה הפלסטינית מאז הנכבה ב-1948 ועד היום.

    "כיום נמצאים הפלסטינים בתקופה פוליטית קשה ומאתגרת", אמר. "מדינות ערביות רבות נטשו את הסולידריות עמם, ובזירה הפנים-פלסטינית מתנהלים מאבקי כוח מרים. בעת שנתקבלה החלטת החלוקה של האו"ם ב-1947, לא פעלו הפלסטינים לפי אסטרטגיה ברורה ומוסכמת. לאחר מלחמת 1948 פעלו כוחות רבים על מנת לגזול מהם את עצמאותם הפוליטית".

    אלעיסא הדגיש כי לאחר תחילת האינתיפאדה הראשונה בדצמבר 1987, פרסמה הנהגת ההתקוממות המאוחדת כרוזים ומנשרים שתיארו אסטרטגיה כוללת וחד-משמעית למען שחרור מהכיבוש הישראלי ולמען בניית מדינה עצמאית וריבונית. "אך בעקבות הסכמי אוסלו ולאחר הקמת הרשות הפלסטינית ב-1993, דרך זו ננטשה, והרשות כשלה כישלון חרוץ בהתוויית אסטרטגיה לשחרור לאומי", הוסיף.

    אלעיסא המשיך וקבע כי כעת מצויים הפלסטינים בפרשת דרכים: "רבים מהם שונאים יותר את הרשות הכושלת מאשר את הכיבוש החונק". הפעיל הוותיק תלה את האשמה גם בכוחות השמאל הפלסטיני המפולגים בינם לבין עצמם: "לא תמיד ברור מהו הרקע למחלוקות –לפעמים הן צומחות על רקע אישי ותו לא".

    לקראת סוף דבריו סיכם: "הפילוג הקיים, היעדר האסטרטגיה וחילוקי הדעות גורמים לכך שהשמאל מועל בתפקידו ההיסטורי. לצערי נוצר מצב בו פעילי השמאל ברובם כלל לא חברים במסגרת פוליטית כלשהי. אנו מנסים לאחד את הכוחות, לגייס את הפעילים העצמאיים ולייעל את המאבק בכיבוש".

אסטרטגיה כוללת בצד פרקטיקה יומיומית

    דברי מיכאל מנקין הוקדשו להמשך המאבק בהתנחלויות, והדגישו את הצורך לגשר בין תוכניות ארוכות טווח לתוכניות מידיות: החתירה לסיום הכיבוש, פירוק ההתנחלויות והקמת מדינה פלסטינית עצמאית חשובים כולם, אך אסור לזנוח גם דרכי פעולה יומיומית של מאבק בכיבוש ושל סולידריות עם התושבים הפלסטינים בשטחים הכבושים.

    לדבריו: "מתוך ניסיון של שנים רבות, ניתן לעצור את מעשיהם הנפשעים של שלטונות הכיבוש באמצעות מאבק ישראלי-פלסטיני נקודתי". בהמשך הזהיר מנקין פני "נטישת פרדיגמת שתי המדינות" והשלמה עם "פרדיגמת  ההתנחלויות", שמשמעותה – העמקת והרחבת הסטטוס קוו.

   מנקין סבור כי קיימים בשמאל כאלה שהשלימו עם המצבי, וכעת מקדמים הצעות סרק כגון "מדינה אחת, שתהיה לבטח מדינת אפרטהייד". ישנם כאלה המציעים שינוי בקווי 67' כך שגבולותיה העתידיים של ישראל יכללו את רוב התנחלויות. "ההתנחלויות הן חוד החנית של המפעל הקולוניאליסטי ולא ניתן לקדם מאבק עקבי בכיבוש מבלי לדרוש את פירוקן", הדגיש.

הכיבוש: מי מרוויח, ומי מפסיד?

    לדברי ד"ר דוידי, מאז שכבשה את השטחים ביוני 1967, ראתה בהם ישראל חצר אחורית. בתום מלחמת יוני, הפכו החברה והכלכלה הפלסטיניות במהרה "משק שבוי" בידי ישראל.

    "הפרויקט הקולוניאליסטי-הקפיטליסטי הישראלי החל ב-1967 ונמשך עד היום. הוא שרד בין היתר את השינויים העמוקים שחלו בכלכלה הישראלית במרוצת השנים: תחילה משק קפיטליסטי-ממלכתי (עד 1985) ולאחר מכן –  משק קפיטליסטי ניאו-ליברלי וגלובלי ", הדגיש.

     לדברי ד"ר דוידי, במרוצת השנים התבססו היחסים שבין הכלכלה הישראלית לזו הפלסטינית על "נוסחה קולוניאלית". לפיה, מחזיק הכוח הכובש בכל הזכויות, ואילו על הנכבש מוטלות רק חובות מבחינה כלכלית. "הנוסחה כופה נורמה לפיה האוכלוסייה הכבושה מספקת כוח עבודה ומשאבי טבע בזול או בחינם לכובש. ואילו תמורת המשאבים, היא מקבלת רק מוצרים תעשייתיים וביוקר", הוסיף.

    זמינות הכוח הצבאי שבידיה מאפשרת לישראל להשליט דיכוי מתמיד על האוכלוסייה הפלסטינית. כך נחשף הכיבוש כעסק משתלם במיוחד עבור שורה ארוכה של בעלי הון, בנקים, מעסיקים ישראליים, תעשיינים (הרואים בפלסטין שוק חשוב לתוצרתם), חקלאים וגם קבוצה מצומצמת של בעלי הון פלסטינים שתפקידם "לתווך" בין הכלכלות.

    הסכמי אוסלו ופרוטוקול פאריס הכלכלי, שנחתמו ב-1994 בין ממשלת ישראל לארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), לא שינו את הנוסחה הקולוניאליסטית. טרם חתימת ההסכמים קבע שר החוץ ומנהיג מפלגת העבודה דאז שמעון פרס: "אנו לא מעוניינים בשלום של דגלים, אלא בשלום של שווקים". קרי: לא משנה לישראל אם יונפו דגלים פלסטינים ברחבי הגדה או ברצועת עזה. העיקר: שמירה על היחסים הכלכליים הקולוניאליסטיים. ואכן, יחסים כלכליים כאלה נמשכים כבר למעלה מחמישה עשורים.

עוד בנושא

 

מפגינים נגד הכיבוש והנישול במסאפר יטא, דרום הר חברון, 20 במאי 2022 (צילום: אקטיבסטילס)

אנו עושים מאמצים להביא ידיעות בדוקות ומדויקות, ולא להפר זכויות יוצרים. אם נתקלת בטעות או בהפרת זכויות יוצרים, אנא פנה/י אלינו בהקדם במייל info@zoha.org.il

דילוג לתוכן