ארצות הברית: הרג המוני, כלי נשק, גזענות חולנית ומה שביניהם

ב-24 במאי השנה, יומיים לפני תחילת חופשת הקיץ, נכנס צעיר בן 18 מהעיירה אובלדי שבטקסס לבית ספר יסודי כאשר הוא חמוש ברובה סער, ורצח 19 תלמידים ושתי מורות. עיריית אובלדי מתקצבת את המשטרה המקומית בסכומי עתק. אף על פי כן, שוטרים שעמדו מחוץ לבית הספר לא ניגשו אל הצעיר כשראו אותו נכנס אליו. בזמן ביצוע הפשע, עמדו השוטרים בחוסר מעש מחוץ לבניין ואף מנעו באלימות מהורי התלמידים להיכנס לבניין, תוך שימוש בנשק חשמלי. לעומתם, מורה בשם אירמה גרסיה התעמתה עם היורה, הגנה בגופה על התלמידים ושילמה על כך בחייה.

קורבנות איגוד הרובאים הם הילדים

למרבה הצער, התקפות ירי בבתי ספר בארצות הברית נפוצות למדי. ב-15 השנים האחרונות התרחשו למעלה מ-300 אירועים כאלה. ערוצי התקשורת הלאומית הפסיקו לסקרם בשל שכיחותם. בתחילת השנה הנוכחית, הפך ירי סיבת המוות השכיחה ביותר בקרב ילדים אמריקאים – יותר מתאונות דרכים, מחלות, שימוש בסמים וטביעה. במקביל, מניות חברות הנשק נוסקות, ורבים מן הפוליטיקאים הרפובליקאים מקבלים תרומות מאיגוד הרובאים הלאומי (NRA). פתרונם לבעיה: להוציא את הילדים מבתי הספר ולהעבירם לחינוך ביתי, או לחמש את המורים. הדמוקרטים, המקבלים גם הם כספים מאיגוד הרובאים, מציעים רגולציה על קנייה ואחזקה של נשק, אך לא מנסים לקדם אותה.

“קנו טלוויזיה וקבלו אקדח במתנה”

האובססיה האמריקאית לנשק מחלחלת לכל תחומי החיים. על מדפי חנויות ברחבי ארצות הברית ולצד קרטוני חלב, מוצרי אלקטרוניקה ומשחקים לילדים, ניתן למצוא גם מגוון כלי נשק במחיר לכל כיס. ברוב המדינות של ארה”ב, נשיאת נשק אינה מותנית ברישיון, ומכירתו לא מחייבת עריכת בדיקה בנוגע לרקעו של הרוכש. בעיני אזרחים רבים, נחשב התיקון השני לחוקה האמריקאית הטקסט המכונן והחשוב ביותר – הלכה דאורייתא המוציאה מן האפשר כמעט כל ניסיון להטיל רגולציה על אחזקת נשק.

ישנם אזרחים אמריקאים שפויים, המעוניינים בהגבלות ומתוסכלים מחוסר הרצון של המערכת הפוליטית לטפל בסוגייה. אזרחים אלה יכולים, אולי, לשאוב השראה ממדינת קליפורניה, הנחשבת בעלת החקיקה המחמירה ביותר בכל הנוגע לרכישה ולאחזקה של נשק. אולם מה שהוביל לחקיקה זו הוא למעשה פרק נוסף בהיסטוריה הדכאנית של האומה האמריקאית.

ההיסטוריה הגזענית של חוקי הנשק בארה”ב

בשנת 1967 הגיע לשיאו המאבק הגזעי והמעמדי של התנועה לזכויות האזרח בקליפורניה. בתקופה זו הוצפו הרחובות במקרי אלימות, בדרך כלל כלפי שחורים. המשטרה המקומית לא נקפה אצבע כדי למנוע את האלימות, ולעיתים אף יזמה אותה בעצמה. על רקע זה קמה תנועת הפנתרים השחורים – ארגון רדיקלי ומעמדי של אפריקאים-אמריקאים. חברי הארגון הבינו כי הרשויות לא מתכוונות להגן על ביטחונם האישי של השחורים, ולכן החליטו לפעול בעצמם. הם החלו לאגור נשק והשתלמו בחוקי נשיאתו. חברי התנועה המאומנים יצאו לפעילויות בהן סיירו בשכונות עוני בעודם חמושים. הסיורים התקיימו לעיני השוטרים, והחברים היו ערוכים למניעת מתקפות אלימות מצדם.

אולם, כידוע אין דבר המעורר באדם האמריקאי הלבן יותר פחד מאשר אזרח שחור הפועל מתוקף זכויותיו החוקיות. עד מהרה החלה להיבנות תנועת נגד שדרשה להגביל את חוקי נשיאת הנשק – תנועה שהובלה, למרבה האירוניה, בידי איגוד הרובאים האמריקאי.

ב-2 במאי, 1967, ארגנו הפנתרים השחורים פעולה שזכתה לימים בכינוי “הפלישה לקפיטול”. עשרות פנתרים שחורים במעילי עור ועם משקפי שמש וכומתות, וחמושים באקדחים, רובי סער ומכונות ירייה, צעדו ברחבי בניין הקפיטול בסקרמנטו והפגינו את זכותם להגנה אישית. חודשיים לאחר מכן, חתם רונלד רייגן, מושל המדינה דאז ומבשר הניאו-ליברליזם ו’כלכלת החלחול’ לעתיד על ‘חוק מלפורד’. החוק, שזכה בתמיכה חוצה מפלגות, הגביל את הזכות לשאת נשק והתנה את רכישתו ברישיון. ארגון הרובאים הלאומי בירך על המהלך, ורייגן הוסיף: “אין שום סיבה שאזרח יישא נשק ברחוב”. ניתן רק לנחש מה הייתה תגובתו לו היה שולל החוק זכויות מאנשים לבנים.

יותר מחמישים שנה לאחר שנכנס ‘חוק מלפורד’ לתוקף, ממשיכים חברי הקונגרס הדמוקרטים לתרץ באופן מגוחך את חוסר יכולתם לאשר חוקים למען הגבלת נשק. כאמור, האיום העיקרי על הגמוניית הנשק הלבנה דוכא, נרצח ונמחק לפני שנים. כאשר התקשורת בוחרת לסקר מקרי ירי, היא ממקדת את תשומת הלב ברוצחים היחידניים ולא בכשלים המערכתיים. האחראים למקרי הירי ברובם הם צעירים לבנים החתומים על מניפסטים ימניים-קיצוניים של שנאה וגזענות. חרף זאת, מתעקשת התקשורת לציירם רק כאינדיבידואלים דחויים ומעורערים בנפשם. המדינה היחידה בעולם, בה מתרחשים אירועים ירי המוניים בבתי ספר, מרימה ידיים ומתייחסת באדישות לאפשרות הממשית שילד שנשלח ללימודיו לעולם לא ישוב. בכל הנוגע להגבלות נשק – ניתן רק לקוות כי יבוא יום בו דמוקרטים אמריקאים יאהבו את ילדיהם במידה כזו שתניע אותם לקדם בפועל חקיקה המגבילה רכישה ונשיאה של נשק.