המאבק על שוק הגז: האינטרסים הכלכליים ברקע המשבר הפוליטי במזרח אירופה

ניתוח של המשבר הפוליטי הנוכחי בין רוסיה לאוקראינה, ואף של הסכסוך הגיאו-פוליטי בין רוסיה לארה”ב, לא יהיה שלם בלא התייחסות לתפקידו של הסחר בגז. מאז התפרקות ברית-המועצות, משתמשת רוסיה בגז כמנוף לחץ פוליטי וכלכלי ביחסיה עם מדינות אחרות. בשנותיה האחרונות של ברית-המועצות, ולמעשה מאז הרפורמות של קוסיגין, הפך יצוא הגז והנפט עמוד תווך מרכזי של הכלכלה הסובייטית. הוא נותר כזה גם בכלכלת רוסיה. המדינה הקימה מערכת להפקת הגז ושינועו – ברחבי ברית המועצות ואל מחוצה לה.

התפרקות ברית-המועצות שיבשה את תעשיית הגז הסובייטית, אשר חולקה בין המדינות החדשות: מרכזי הייצור נשארו במדינות מרכז אסיה וברוסיה, ואילו תשתיות הייצוא של הגז אל השווקים במערב נשארו באוקראינה.

לאחר התפרקות ברית-המועצות נותרו כמה מן הרפובליקות תלויות מבחינה כלכלית במסחר בגז, כיצרניות או כמשנעות. כמו כן נחתמו בין רוסיה לכמה מן המדינות הפוסט-סובייטיות הסכמים אשר מאפשרים להן לרכוש גז רוסי במחירים מוזלים. הסכם השינוע של הגז רוסי לאירופה דרך אוקראינה סיפק חלק ניכר מהכנסותיה של אוקראינה, ואיפשר לה לרכוש אנרגיה זולה. גם עם מולדובה חתמה רוסיה על הסכם דומה. היותה של רוסיה מרכז ההפקה של הגז העניקה לה השפעה ניכרת על שכנותיה. יש לציין כי בענפי הגז והנפט בוצעה הפרטה, וכי בעלי ההון המעורבים בענף זה בכלל המדינות הפוסט-סובייטיות מקורבים למפלגות השלטון ונהנים מהשפעה פוליטית ותקשורתית ניכרת.

בראשית המאה ה-21, עם עלייתו של פוטין לשלטון, החלה רוסיה להשתמש במסחר בגז ככלי של מדיניות חוץ אגרסיבית ואימפריאליסטית. מאז מתנה רוסיה הסכמים לרכישת גז הזול בנאמנות פוליטית למוסקבה. כאשר אחת היבואניות נוקטת מדיניות שאינה הולמת את האינטרסים של רוסיה, מיד משוגרת אליה דרישה לשלם את מחירו “האמיתי” של הגז – כלומר, ללא הנחה.

הקורבן האחרון של מדיניות זו היא מולדובה. בבחירות בנובמבר 2021 ניצחה מועמדת הימין הפרו-מערבי. מיד אחרי היבחרה דרשה רוסיה ממולדובה לשלם עבור הגז מחיר מלא, ואף לסגור את ה”חוב” שצברה זו כתוצאה משנים של שימוש בגז רוסי מוזל. הנימוק לכך היה שממשלת מולדובה אינה ידידותית למוסקבה, ולכן אין סיבה שתקבל הנחה.

גם למשבר באוקראינה קשר הדוק למסחר בגז. רוסיה מפעילה לחץ פוליטי וכלכלי על אוקראינה לא רק באמצעות מחירי הגז, אלא גם באמצעות הסכמי יצוא הגז לאירופה. אוקראינה היא המשנעת העיקרית של גז מרוסיה למערב אפילו לאחר   פרוץ   המשבר   בין   המדינות. ומאחר   שאוקראינה מצויה במשבר כלכלי, היא תלויה במיוחד במקור הכנסה זה וממשלתה רגישה מאוד לאיום הרוסי לבטל את הסכם השינוע. אחת הטענות העיקריות שהעלה הימין האוקראיני נגד רוסיה לאחר ההפיכה ב-2014 היה הניצול הרוסי של אוקראינה באמצעות הגז.

בשלוש השנים האחרונות חלה התפתחות באסטרטגיית הגז הרוסית בדמות הפרויקט “נורד סטרים 2”. מדובר בפרויקט רוסי-גרמני משותף לבניית צינור גז “עוקף אוקראינה” מרוסיה לאירופה. רוסיה וגרמניה טוענות כי המשבר הפוליטי באוקראינה עלול לסכן את אספקת הגז לאירופה, ולכן מתכננות להניח צינור שייקשר ביניהן דרך הים הבלטי, ובכך ייתר את התיווך האוקראיני. מסיבה זו, עומדת ההתנגדות לפרויקט “נורד סטרים 2″ בראש סדר העדיפויות הבינלאומי של אוקראינה בשנה האחרונה. אליה הצטרפה ארה”ב, המעוניינת להחליף את רוסיה בתור יצואנית הגז המרכזית לאירופה.

ההתנגדות לצינור הבלטי, שעומד להתחיל בשינוע גז בעתיד הקרוב, היא אחת הסיבות להסלמה של הסכסוך באוקראינה. לאוקראינה וארה”ב יש אינטרס לחולל משבר שבו תצטייר רוסיה כצד התוקפן, וכך יוכלו ללחוץ על גרמניה להקפיא את הפרויקט, ואילו הגז הרוסי ימשיך לזרום לאירופה רק דרך אוקראינה. המאבק על שוק הגז האירופי הוא עדות נוספת לאופיו של הסכסוך הנוכחי במזרח אירופה כסכסוך בין-אימפריאליסטי. משרתי ההון, ובראשם ממשל ארה”ב, מחרחרים מלחמה בין רוסיה לאוקראינה כדי לשרת את האינטרסים שלהם. כקומוניסטים, אנו מתנגדים למלחמה האימפריאליסטית שתגזול חיי אדם, וקוראים לאחדות מהפכנית של העמים האוקראיני והרוסי במאבק נגד המנצלים ומחרחרי המלחמה.