מדיניות מפלה ודכאנית: ריאיון עם אליאן קרמר מפורום דו-קיום על הרקע למחאה בנגב

בשבועות האחרונים עלה לכותרות מאבקם של תושבי הנגב הערבים-בדואים, בעקבות נטיעות קק”ל על אדמותיהם והדיכוי המשטרתי האלים של מחאתם. השבוע ראיין “זו הדרך” בנושא זה את אליאן קרמר, רכז מחקר ולובי בינלאומי בפורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי.

מה מאפיין את מדיניות הממשלה כלפי האוכלוסייה הערבית בנגב?

בכפרים הבלתי-מוכרים בנגב חיים כ-100 אלף תושבים בדואים. המדינה מסרבת להכיר בכפרים הבדואים, ובעצם מנשלת את התושבים מזכותם על אדמה ששייכת להם. עובדה זו היא הבסיס לצורות שונות של דיכוי של המדינה כלפי האוכלוסייה הערבית בנגב.

הממשלות בישראל מובילות כלפי הבדואים בכפרים הללו מדיניות מפלה ודכאנית. מדיניות זו מתעלמת מאורח החיים של האוכלוסייה ומנסה לכפות על התושבים הבדואים לעבור למקומות שהמדינה החליטה לרכז אותם בהם. זו גזענות, המתייחסת אל הבדואים לא כאל אזרחים שווים בישראל אלא כאל נתינים, שיש להכניס אותם למעין “שמורות” לילידים ולנשל אותם מאדמתם.

אחת הדוגמאות של היחס המדכא של הממשלה כלפי אוכלוסיית הבדואים בנגב היא הרס הבתים והמבנים בכפרים הבלתי מוכרים. הפורום מפרסם מדי שנה דו”ח על הריסות בעיירות ובכפרים המוכרים והבלתי מוכרים. מדי שנה הורסת המדינה כ-2,500 בתים בכפרים אלה, ובשנת הקורונה, 2020, ההריסות אף הגיעו לשיא חדש –ללא שום התחשבות במשבר החברתי והכלכלי העמוק שחוללה המגיפה.

מה הרקע לגל המחאה הנוכחי?

המחאה החלה על רקע הכנות של קק”ל לקמפיין ייעור על אדמות הכפר המוכר סעווה. אלא שלא מדובר בנטיעות תמימות, אלא בתוכנית להשתלט על קרקעות המשמשות את האוכלוסייה הבדואית לחקלאות. יש לציין כי המדיניות של קק”ל לנישול בדואים מאדמותיהם באמצעות ייעור אינה טקטיקה חדשה. בעבר היו קמפיינים גדולים של קק”ל לייעור אדמות הבדואים בנגב, שתוצאתם בין השאר יער השגריר.

הפעם המחאה הייתה שונה. הסיבה העיקרית לכך היא הדיכוי האלים שלה בידי המשטרה. שמונה דקות בלבד לאחר תחילת ההפגנה, החלה המשטרה לפזר את המפגינים באלימות רבה תוך ירי קליעי גומי וגז מדמיע וביצוע עשרות מעצרים. בין העצורים ישנם 50 קטינים.

סיבה נוספת לייחודה של המחאה הנוכחית היא מספרן הרב של הנשים שלקחו בה חלק. רבות מהמפגינות אף נעצרו. אחד הקולות שעלו במחאה הוא קריאתן של הנשים נגד הממשלה, שמתעלמת מהבעיות בנגב ומעמיקה גם את בעיית האלימות המגדרית.

 כיצד השפיעה חברותה של רע”ם בקואליציה על המצב?

רבים בנגב ציפו שרע”ם תעצור את מדיניות הנישול והאפליה. האוכלוסייה הבדואית בדרום העניקה יותר כ-46% מהקולות שלה לרע”ם ולמנסור עבאס, והצטרפותם לקואליציה עוררה תקוות רבות בחברה הבדואית. אך תקוות אלה התבדו, וההתפכחות הכואבת חיזקה את המחאה.

המחאה ביטאה את הניכור העמוק של האוכלוסייה הבדואית ביחס לממשלה, ואת השבר שנוצר ביחסים בין האוכלוסייה הבדואית לרע”ם – שלא הצליחה לעצור את מדיניות האפליה כלפי ציבור בוחריה העיקרי. אחד הסדקים הראשונים ביחסים בין רע”ם לבין הציבור הבדואי בנגב נתגלה עם מותו של ח”כ סעיד אל-חרומי, שהיה הנציג היחיד של אוכלוסיית הנגב בסיעת רע”ם בכנסת.

כיצד פעל פורום דו-קיום במהלך המחאה?

בצד הפעילות בשטח, הפורום פועל בזירה הפרלמנטרית. בעזרתו של ח”כ איימן עודה (חד”ש – הרשימה המשותפת), העלינו לדיון בכנסת את האלימות הרבה באמצעותה פוזרה המחאה. בעזרת ח”כ סמי אבו שחאדה (בל”ד – הרשימה המשותפת) העלינו את סוגיית תוכנית ההסדרה ליישובים הבדואיים. חשוב לציין כי תוכנית זו הובטחה בעת הרכבת הקואליציה והוצגה בידי רע”ם כניצחון גדול, אך למעשה לא קודמה כלל.

האם את צופה שינוי במדיניות הממשלה בנגב?

במהלך כהונתה של הממשלה הנוכחית, וכנראה גם בזו שתבוא אחריה, אין ציפייה שהדיכוי בנגב ייפסק. ההריסות והנטיעות יתחדשו. אך המאבק האזרחי והארגון של התושבים למחאה נגד גילויי הדיכוי והאלימות הם אלו שיובילו את השינוי לטובה בנגב.