גורלן של נשים שהושאו בילדותן בתערוכה של רום אלקאדי במרכז לאמנות עכשווית בערד

במרכז לאמנות עכשווית בערד מוצגת תערוכתה של רום אלקאדי, בוגרת בית הספר לאמנות, חברה ותרבות של מכללת ספיר. זו תערוכת היחיד הראשונה של האמנית. במרכזה עומד מיצב וידאו, שגרסה מוקדמת שלו הוצגה כעבודת הגמר שלה במכללה. את התערוכה אצרה לאה אבי והיא תינעל ב-17 בפברואר.

במיצב הווידאו שבעה סרטים קצרים המוקרנים על מסכים שמסודרים במעגל, וליד כל אחד מהם מקום ישיבה. הצופה המתהלך במיצב שומע תחילה ערבוב של קולות שונים, שאט-אט מתחדד בו הקול היחיד: קולה של האישה השרה בסרט אחד, של האישה המעידה באחר, של האישה המספרת, של האישה המכה בטוריה באדמה. כל הנשים נישאו, או ליתר דיוק הושאו בגיל צעיר מאוד, בעודן קטינות ובניגוד לרצונן. “הייתי קבורה כאן, בין הקוצים, לו הייתי מתעקשת על הסירוב שלי”, אומרת אחת מהן, “בין הקוצים ובין האבנים הגדולות”.

ילדות מדברות על עתידן

לפי ארגון יוניצ”ף של האו”ם, בכל שנה מחותנות 12 מיליון קטינות ברחבי העולם. בישראל, לפי הערכות, מושאות מדי שנה כ-4,000 קטינות. זאת, למרות שלפני תשע שנים הועלה גיל הנישואין המותר בחוק מ-17 ל-18. נישואי בוסר שוללים מהילדות המושאות זכויות יסוד כמו הזכות להינשא בהסכמה חופשית, הזכות לבריאות פיסית ונפשית, הזכות לחינוך, הזכות להשתלבות בעבודה והזכות לפתח את אישיותן באופן תקין. ביוני 2020, כתבה נוזהה אלאסד אלהוזייל ב”הארץ”, כי התופעה מתגברת בשנים האחרונות דווקא נוכח השינויים שחלים בחברה הערבית-בדואית. השינויים פגעו בתחושת הביטחון האישי של הצעירות, והנישואין הפכו שוב פתרון יחיד עבורן.

במקביל למיצב הוידאו מוצגת בתערוכה עבודה חדשה של אלקאדי, בה מופיעות ילדות המדברות על עתידן. זו הנקודה הרגישה ביותר בתערוכה, נקודת הכאב המשמעותית ביותר שלה. דרכה ניתן להבין שכולן, כל הנשים המופיעות בעבודות, הן ילדות. או שלא הספיקו להיות כאלה. הילדות נלקחה מהן, אולם הנישואין המסורתיים הותירו אותן ילדות – ללא סמכות, ללא עצמאות, סובייקט בידי גבר בוגר. אלו נשים היו יכולות להיות? אילו נשים עוד יהיו?

לצאת מן המעגל

בתערוכה כותבת אלקאדי: “הנשים הבדואיות הצעירות האלה הן מהאזור בו אני חיה. רובן חותנו בעל כורחן בגיל 15-14 ואף מוקדם מכך. היום הן בוגרות יותר, ונפתחות אל המצלמה ואליי. תוך הסתרת פניהן וזהותן, הן מדברות על חוסר האונים, על היעדר כתובת למי לפנות. עולה מדבריהן גם הבורות שאפיינה אותן (וגם אותי) בשעתו בכל מה שקשור בחיי האישה לאחר נישואיה”.

לדבריה, “הסמכות הקובעת בחברה הבדואית היא ראש המשפחה – האב או הסב הם המחליטים, ומרגע שגובשה החלטה, אין מי שיציל אותך. הבנות מבצעות, ללא מילה, ללא סמכות, ללא אופק או פתח מילוט. העונשים הצפויים להן אם ימרדו חמורים מדי”. “רציתי לאפשר להן לספר את הסיפור שלהן, שמושתק ולא מדובר. גם אני עברתי חוויה מאוד דומה, ואולי זה מה שיוציא אותנו מהמעגל – מהזירה של המסורת, מהדעות הקדומות, מהמסגרת הפנימית הקשה שכובלת אותך בתוך המשפחה, הקהילה ולפעמים גם העדה כולה”.