פאולו פריירה והפדגוגיה של השחרור: מאה שנה להולדתו של המחנך והתיאורטיקן הברזילאי

מאה שנה להולדתו של פאולו פריירה מלאו בספטמבר האחרון, המחנך והתיאורטיקן הנחשב אביה של גישת הפדגוגיה הביקורתית, פדגוגית השחרור. פריירה נולד ב-1921 במדינת פרנמבוקו בברזיל, שם החל לעבוד כמחנך בראשית שנות הארבעים של המאה העשרים. עם מינויו למנהל מחלקת החינוך והתרבות של השירות הסוציאלי במדינת פרנמבוקו, החל לעבוד באופן מקיף ושיטתי בקרב עניים אנאלפביתים, ובמיוחד בהוראת קרוא וכתוב בקרב אוכלוסיות מבוגרות. עבודה זו – על הפן הפוליטי שבה, במדינה בה יידע קרוא וכתוב היה תנאי להצבעה בבחירות – משכה אליו את תשומת ליבה של החונטה הצבאית ששלטה בברזיל לאחר ההפיכה ב-1964. פריירה נאסר, ובהמשך יצא לגלות בבוליביה ובצ'ילה.

בתקופה זו פרסם פריירה את ספרו הידוע ביותר "פדגוגיה של המדוכאים", אשר יצא לאור בשנת 1968. הספר מביא לידי ביטוי מסקנות אליהן הגיע פריירה בשנות עבודתו בקרב האוכלוסיות העניות והמוחלשות ביותר בארצו. ניכרו בו השפעותיהם של רעיונות סוציאליסטיים ומרקסיסטיים, וכן השפעותיו של הוגים פוסט-קולוניאליסטים כמו פרנץ פאנון. לצידם, באופן בולט, ניכרות בו גם השפעות נוצריות, המגלמות את המזיגה הרעיונית שהתקיימה בפריירה עצמו, כמייצג של זרם הנצרות הסוציאליסטית.

פדגוגיה של המדוכאים במקום חינוך בנקאי

הספר מסביר מדוע נחוצה פדגוגיה של המדוכאים ככלי שנועד להחזיר להם את האנושיות שנשללה מהם. לתפיסתו, אל למדוכאים להפוך מדכאים בעצמם. מאבק השחרור אותו מציג פריירה נועד לשחרר את המדוכאים ואת המדכאים גם יחד. כדבריו: "אסור שבמאמציהם להשיב את אנושיותם (מאמץ שהינו אחת הדרכים ליצירת אנושיות זו), יהפכו המדוכאים עצמם למדכאיהם של המדכאים, אלא עליהם לשקם את אנושיותם של אלה ושל אלה גם יחד".

לפדגוגיה של המדוכאים שני שלבים חיוניים: בשלב הראשון על המדוכאים להכיר את טבע הדיכוי, על מנת לסיימו. לשם כך יש להבין את מטרתם של המדכאים, שהיא מטרה חומרית: השגת כוח ושליטה על בני אדם הנתפסים כמשאב חומרי. השלב השני, לפי פריירה, הוא דיאלוג שנועד להביא להומניזציה של כלל החברה. רק המדוכאים יכולים להפוך את האדם לאנושי יותר: "רק כוח שמקורו בחולשתו של המדוכא יהיה חזק דיו לשחרור שניהם".

פריירה מתח ביקורת חריפה על מה שהוא הגדיר "התפיסה הבנקאית" של החינוך, וכן על הדיכוטומיה שבין מורה לתלמיד, כאמצעים של דיכוי. הוא תקף את תהליך הלמידה בו המורה מעביר חומר והתלמידים נדרשים לשנן אותו, משל היו כלי קיבול ריק שתפקיד המורה למלאו בידע. "התפיסה הבנקאית" מדכאת חקירה ולמידה, מעודדת גישה פסיבית וצייתנית ומשמשת חלק משמעותי מתהליך הדיכוי: "ככל שהם מקבלים בשלמות רבה יותר את התפקיד הפאסיבי שנכפה עליהם, הם נוטים להסתגל אל העולם כמות שהוא […] יכולתו של החינוך הבנקאי לצמצם או לחסל את כוחות היצירה של התלמידים ולטפח את אמונתם בכול, משרתת את האינטרסים של המדכאים, אשר אינם מעוניינים בחשיפתו של העולם או בתמורה כלשהי בו […]. בהיותו אמצעי למימוש השליטה, מטפח החינוך את אמונם של התלמידים בכול, תוך כוונה אידאולוגית […] ללמדם להסתגל לעולם הדיכוי".

המחנך המהפכן נדרש, לדברי פריירה, לכוון למן ההתחלה את מאמציו, ואת מאמציהם של תלמידיו, לעסוק בחשיבה ביקורתית ובשאיפה להומניזציה הדדית. לשם כך יש לכונן את יחסי המורה-תלמיד על בסיס של שותפות, ולנהל דיאלוג סביב בעיותיהם של בני האדם. החינוך המשחרר מתבסס לדבריו על פעולות של הכרה, לא של העברת מידע. הכרה שכזאת ניתן להשיג רק דרך פתרון הסתירה שבין המורה לתלמיד באמצעות כינון דו-שיח, אשר שובר את הדגמים האנכיים המאפיינים את החינוך הבנקאי.

מטרתה של אסכולת הפדגוגיה הביקורתית היא לסייע ללומדים לאתר את הכוחות הטמונים בהם ובקבוצה אליה הם משתייכים, ובמיוחד את כוחם לשנות את חייהם האישיים והחברתיים. על גישה זו כתבה אשת החינוך חגית גור: "אחד ממנגנוני הדיכוי של המעמד ההגמוני הוא לבודד את האזרחים – לפרק קהילות, איגודים מקצועיים, תנועות פוליטיות – כדי להחליש אותם. החינוך המשחרר מעצים את יחסי הגומלין בין היחיד ובין הקבוצה ובונה קבוצות בעלות מטרות משותפות שיכולות לחולל שינוי. בפדגוגיה הביקורתית השיתופיות וההתחברות לכוח האישי והקבוצתי הן אבני יסוד".

לאחר שנים ארוכות בהן נאלץ לשהות בגלות, ב-1979 הורשה פריירה לשוב לארצו. עם שובו ב-1980 בחר פריירה להמשיך את עשייתו הפוליטית במסגרת מפלגתית, והצטרף למפלגת העובדים שנוסדה באותה שנה. ב-1986, כאשר זכתה המפלגה בבחירות העירוניות שהתקיימו בסאו פאולו, מונה פריירה לשר החינוך בעיר. ב-2 במאי 1997 הלך פריירה לעולמו כתוצאה מאי ספיקת לב.

השתקה וחינוך אנטי-דיאלוגי

בפרק שחותם את ספרו המפורסם, מציג פריירה את הפעולות אשר הופכות את החינוך כלי שרת בידי המדכאים. פעולות אלה מכנה פריירה "חינוך אנטי-דיאלוגי": מניפולציה, הפרד ומשול ופלישה תרבותית. פריירה פרסם את ספרו באמריקה הלטינית ב-1968, אולם חלק זה נדמה כאילו נכתב על אודות מערכת החינוך הישראלית של 2021.

בחודש מאי האחרון, בראיון טלוויזיוני, טען שר החינוך דאז יואב גלנט כי מטרת מערכת החינוך הישראלית היא מחיקת הזהות הפלסטינית של האזרחים הערבים: "אני לא רוצה להיות במצב שילד בלוד גדל על נרטיב פלסטיני, גם אם הוא ערבי". גלנט הוא אומנם מייצגה הגס והבוטה ביותר של גישה זו, אך הוא בוודאי אינו מבטאה היחיד.

פאולו פריירה כלול בסילבוסים בחוגים להכשרת מורים באוניברסיטאות ובמכללות בישראל. אולם המערכת אליה מגיעים בוגרי מוסדות אלה היא מערכת כוחנית, דורסנית ומשתיקה, אשר לא מתעניינת בדיאלוג או בשיח שבכוחם לערער את הנחות היסוד העומדות בבסיסה של החברה הישראלית: ציונות וקפיטליזם. עבור הציבור הערבי – הציבור המדוכא ביותר בחברה זו – משמשת מערכת החינוך כלי שנועד להכניעו ולאלצו לקבל את העליונות היהודית, ובכך להנציח את מצבם של המדוכאים. על מנת לעצב חברה צודקת ושוויונית יותר, עלינו להוציא את פריירה ממסדרונות האקדמיה ולהכניסו לתוך כיתות הלימוד.