קטע מתוך "מן הפח אל הפחת" – ספרם של גולי דולב השילוני ועמנואל יצחק לוי

אותו רגע הגיעה בת שירות נצחית בחצאית לבנה כמו שיניים. "אני אפרת", חייכה בנועם, "אתה מפיבושת, נכון?"

איש בושת שלח חיוך לחוץ, ניסה לגמגם וגם הגמגום יצא לו מגומגם. אשת סוד נהנתה מכל רגע.

"נעים מאוד להכיר", היא צחקקה, ואגב כך נגעה בעיניה במרפקו. "תודה שבאתם", אמרה בקור לאשת סוד, "הרב מחכה במשרד, אם תואילו לגשת".

היא הובילה אותם לעבר המשרד שבו ישב הרב אהרון אונטרמן רכון על מה שנראה כטבלה המחזורית. לפתע הרים את מבטו. "או, ברכות וכלולות!" צהל לעברם, "מפיבושת ועשת שאול, שכך נזכה לישועות!"

השניים ישבו מולו. "איך העובר?" פנה מייד לאשת סוד, "נושם? כבר שומעים פעימות? כבר לומדים ויקרא?"

"ויקרא!" צחקה, "לא הגענו לבראשית".

"מה לעשות, מה לעשות", מלמל הרב, וקיפל את דפי המשבצות שעה שנתן בהם עיון אחרון. "היום לא כל אחד מגיע לבראשית לצערנו. אדוני שומר מסורת?" פנה אל איש בושת.

"שומר אותה להזדמנות אחרת", ענה איש בושת בלגלוג.

"נו שוין", אמר הרב, "אבל במשהו צריך להתחיל, לא? גם התורה התחילה במצווה אחת. פרו ורבו!"

"ולמה היה צריך לצוות?", שאל איש בושת.

"למה היה צריך לצוות?" צחק הרב, "כדי שיעשו".

"כלומר שזה לא הדבר הטבעי", אמר איש בושת, "זה לא הדבר המתבקש. זה נגד ההיגיון המיידי".

אפרת שוב חייכה במתיקות ופנתה אל הרב. "אמרתי לך שזה בחור עם הרבה שאלות".

"אווה, אווה, ואיזה שאלות!", ענה הרב, "שאלות קשות!"

"לפעמים עדיף לא לשאול שאלות", אמרה אפרת בעדינות מקסימה.

"נכון מאוד!" שמח הרב, "לא כל דבר זה הסכם שלום, לא עלינו!"

"אם זה לא הגיוני", תמה איש בושת, עדיין מחייך, "למה לעשות את זה?"

"למה לעשות את זה?" התנפלה עליו, "כדי שיהיו בני אדם בעולם, נודניק! כדי שיהיה מי שילך הלוך וחזור מהסינמטק לספרייה ויתבכיין על האבא המפקיר שלו! אתה לא מבין שזאת הבעיה? שהטיפשים משריצים ילדים כמו דגים, והחכמים עושים מזה נתונים סוציולוגיים?"

"את רק מוכיחה את הנקודה", אמר, מרוצה מעצמו, "הטיפשים – משריצים ילדים כמו דגים, ואילו החכמים – עושים מזה נתונים סוציולוגיים. אז למה לעשות את זה?!"

"שתוק כבר!" התנפלה עליו פתאום אשת סוד, "למה לעשות, למה לא לעשות. אתה לא מבין שזה כבר נעשה?! שהתינוק כבר פה?!" היא הצביעה על בטנה, מאיימת להוציא לו עין. "התינוק כבר כאן, כאן!"

"התינוק אולי בדרך, אבל אני לא".

"אתה כאן, אידיוט!" צעקה, מתוסכלת; אפרת המבועתת ניסתה להתכווץ כמטר רץ. "כאן, כאן, בארצישרואל, זהו, נולדת, נגמר! זה שקמת בבוקר והחלטת לשכתב את כל העבר שלך, זה עוד לא אומר כלום לגבי העתיד, הבנת, טמבל?!"

"אין כלום בינך ובין העתיד שלי!" סינן בשקט, שאפרת לא תיבהל. "הילד לא קשור אליי! לא הילד הזה, ולא כל הילדים כולם!"

"שקט, די לצעוק! מה זה פה, בית כנסת?!", כעס הרב אהרון.

"מן הסתם לא", רטן איש בושת, "אחרת היית מוצא דרך להשתיק אותה".

הרב אהרון הפנה אליהם את גבו ופנה מזרחה כדי להוכיח את אפרת. "תגידי, מה הבאת עלינו? החסר משוגעים אנוכי?!"

אפרת השפילה מבטה בהכנעה. "הרב, דווקא אלה הכי צריכים עזרה".

"איך אני יכול לעזור ללעמעך הזה? שמעת אותו: כל הילדים בעולם לא קשורים אליו, האישה לא קשורה אליו, הקב"ה לא קשור אליו, שום דבר לא קשור אליו, זה צדיק אמיתי, מה לו ולהבלי העולם הזה, הוא כולו בעליונים".

"תתנצל בפני הרב", תבעה אשת סוד מאיש בושת בחיוך. הוא לא הצליח שלא לחייך בחזרה.

"לא, לא, עזבי", התרגז הרב, "אל תפריעי לו, זה, תורתו אמונתו. שמעו מה תעשו: קחו את הקלטת הזאת, תראו את הקלטת". הוא הושיט להם קלטת וידיאו ישנה. "פה בקלטת רואים בדיוק מה יש במה שנקרא הפלות. תראו אם זה נקי, אם זה רפואי, אם אין בוץ ודם ומלאכי חבלה, ותעשו מה שטוב לכם. זה עם קריינות של התינוק; יש דברים שעוברים רק בקול. בזוהר כתוב שקול יהודי יכול להביא אתכם לעולם הבא בשעה".

הוא קם על רגליו. "טוב שפניתם לעמותה שלנו; נקבע לכם פגישה עוד שמונה תשעה חודשים, בינתיים לא לעשות כלום, אחרת אתם פוגעים בתהליך קבלת ההחלטות!"

אפרת ליוותה אותם החוצה.

"מן הפח אל הפחת", הוצאה עצמית, 2021