ריאיון עם עדי מעוז מנכ”לית הארגון קו לעובד: להגן על עובדים שקופים

גל חד”ש, הפודקאסט של חד”ש תל אביב, ראיין באחרונה את עדי מעוז – מנכ”לית הארגון הוותיק קו לעובד, המציין בקרוב 30 שנות פעילות. קו לעובד מסייע לעובדים ולעובדות בשולי שוק העבודה הישראלי. ברוב המקרים מדובר בעובדים שאינם מאוגדים ולכן חשופים יותר לניצול, לפגיעה ולהתעמרות. הארגון מסייע למהגרי עבודה, לפלסטינים מהשטחים הכבושים, למבקשי מקלט ולאזרחים ישראלים, יהודים וערבים בנושאים בתחום עבודתם. להלן קטע מתוך הריאיון.

איגודי העובדים מגנים על עובדים מאוגדים. כיצד עוזרים לעובדים לא מאוגדים?

אנחנו כמובן תומכים באיגודי העובדים, שהם כלי אפקטיבי להגנה על זכויות עובדים. אך ישנם גם עובדים לא מאוגדים, וגם הם זכאים להגנה. ניצול עובדים הוא חלק מהשיטה, ולכן העמידה על זכויותיהם וההתעקשות שיקבלו את כל מה שמגיע להם הן ערעור על השיטה.

אנחנו מנסים להגן על זכויות עובדים הן כקבוצות והן כיחידים: גם לסייע לעובדת היחידה למצות את הזכויות שלה ולקבל את הכספים שמגיעים לה, וגם לשנות את השיטה.

אנחנו עובדים באופן אינטנסיבי עם מהגרות עבודה בענף הסיעוד, שמגיעות ממדינות שונות. יש לנו קבלת קהל עמוסה מאוד, עם מתנדבות ותיקות המתמצאות בתחום. מבנה ההעסקה של מהגרות העבודה מאפשר את ניצולן משום שהוא מחריג אותן מחוק שעות עבודה ומנוחה. הן עובדות לכל הפחות 24 שעות ביממה, 6 ימים בשבוע, עבור שכר מינימום. אם מחשבים את שכרן לפי שעה, הן מקבלות פחות משכר המינימום.

הן חיות בתוך בית המעסיק, מה שחושף אותן לעיתים לפגיעות מיניות ולאלימות. חלקן מועסקות בידי מעסיקים פרטיים, אבל לא כולן. רובן נשים צעירות, הרוצות כמו כולנו לקיים יחסים זוגיים – אך זכות זו נשללת מהן. כאשר עובדת נכנסת להריון והרשויות מגלות שבן זוגה הוא מהגר, אחד מהם צריך לעזוב את הארץ. המדיניות הישראלית היא “מניעת השתקעות”.

כלומר היחס למהגרות העבודה הוא כסוג של רובוט, כי הממשלה לא רוצה אותן כאן כבני אדם…

היחס לעובד כסחורה, כמשהו חד-פעמי ובר-החלפה, הוא עיקרון מכונן. מצבן של עובדות הסיעוד החריף בתקופת משבר הקורונה. במהלך הסגרים הן היו כלואות בבתים. הן מטפלות באוכלוסייה פגיעה מאוד. המטופלים לא בהכרח רוצים להיות מעסיקים או מבינים את האחריות שלהם כמעסיקים. זה יצר מצב בו העובדות נשארו תקופות ארוכות מאוד ברציפות בבתים של המעסיקים. נוסף על העבודה הקשה הן חיו בתוך סיר לחץ. זה נכון גם לגבי מהגרי העבודה בענף החקלאות, בו יש תופעות נוראות של ניצול. זה נכון לגבי קבוצות רבות של עובדות ועובדים בישראל.

איך נראה יום עבודה של פועל פלסטיני מהשטחים הכבושים בישראל?

אני לא בטוחה שכישראלית אני יכולה לתאר יום עבודה של פלסטיני, אבל הנה כמה קווים לדמותו. קו לעובד הוקם קודם כל למען פלסטינים מהשטחים הכבושים העובדים בישראל. פועלים פלסטינים התחילו להגיע לעבוד בישראל בשנות ה-70, לאחר כיבוש השטחים. ישנם כמה עקרונות שמלווים את מדיניות ההעסקה של עובדים פלסטינים בישראל. אחד מהם הוא הניסיון ליצור שקט תעשייתי.

השלטון מנסה לשמר את התלות של שוק העבודה הפלסטיני בשוק העבודה הישראלי, ואת עיקרון השליטה הביטחונית על שוק העובדים הזה ועל החברה הפלסטינית בכלל, באמצעות חלוקה או שלילה של היתרי עבודה. מעסיקים רבים מאוד בישראל מרוויחים כסף מהעסקת עובדים פלסטינים, ולכן הממסד מעוניין להמשיך בצורת העסקה זו. מבחינת שלטונות הכיבוש, התלות של העובדים הפלסטינים בשוק העבודה הישראלי מבטיחה שקט בשטחים. אם לא נתעכב על עובדה זו ונתמודד עמה, הסיכוי שנצליח לסיים את הכיבוש הוא קלוש.

פלסטינים רבים חוששים להגיש תלונות נגד חיילים, מחשש שיאבדו את אישורי העבודה בישראל…

קשה לארגוני חברה אזרחית, ובהם קו עובד, למפות את שרשרת הגורמים המעורבים במתן אישורי העבודה. עובדים פלסטינים משלמים דמי תיווך לגורמים שונים בישראל ובשטחים. עובד פלסטיני משלם בין 2,500 ל-3,000 שקל עבור היתר עבודה בישראל. חלק מהכספים מגיע למאכערים בשטחים, וחלק מגיע לגורמים במת”ק (מנהלת תיאום וקישור) ולגורמים אחרים בישראל. זה לא חוקי.

ב-6 בדצמבר 2020 נכנסה לתוקף רפורמה בנושא ההעסקה של עובדים פלסטינים בישראל. הרפורמה נועדה למנוע את הגבייה של דמי התיווך מהעובדים. מדובר בסכומים גדולים מאוד, במיליוני שקלים. הרפורמה גם נתנה היתר ענפי להעסקת עובדים פלסטינים בענף הבניין. כ-70% מהעובדים הפלסטינים המועסקים בישראל עובדים בבנייה. לפני הרפורמה, עובד היה מקבל היתר לעבודה אצל מעסיק יחיד, ששמו היה מוטבע על האישור. הרפורמה הייתה אמורה להתיר את יחסי התלות, אך נכשלה בכך. העובדים ממשיכים לשלם כספים הן משום שרובם אינם מודעים לרפורמה, והן משום אין שום אכיפה של האיסור בחוק על תשלום דמי התיווך.