נגיב מחפוז חלוץ הרומן הערבי וסופר עטור פרסים ושבחים ; מת ב-30 באוגוסט 2006 (לפני 15 שנים) בעיר גיזה

ב-30 באוגוסט 2006 (היום לפני 15 שנים) מת בגיל 94 בעיר גיזה במצרים, נגיב מחפוז, חלוץ הרומן הערבי ומן המשוררים ואנשי הרוח המצרים והערבים החשובים בזמננו. מחפוז כתב לאורך השנים עשרות רומנים ומאות סיפורים קצרים שתורגמו לשפות רבות וחלקם עובדו לקולנוע, במקביל עבד במערכת העיתון “אל – אהראם” שם פרסם חלק מספריו.

מחפוז שנולד בקהיר למשפחה מוסלמית דתית אדוקה בשנת 1911, הבן השביעי והצעיר ביותר למשפחה מן המעמד הבינוני. ילדותו עברה בשכונת אל-גמאליה (לא רחוק משוק ח’אן אל-חלילי), ומאוחר יותר עברה משפחתו לרובע אל-עבאסיה. שתי השכונות מופיעות תדיר בכתביו. כילד בן שבע, היה עד להתקוממות בשנת 1919 כנגד השלטון הבריטי, ולדיכויה ביד קשה על ידי הצבא, מאורעות שהעיד מאוחר יותר שזעזעו את ילדותו, ואף מתוארים בספריו.

מחפוז למד לתואר שני בפילוסופיה באוניברסיטת קהיר. במהלך לימודיו נחשף למדע ולרעיונות סוציאליסטים. לאחר מכן עבד כפקיד בשירות המדינה בתפקידים שונים במנגנוני התרבות ומשרד התרבות והצנזורה המדינית.

בשנת 1988 זכה בפרס נובל לספרות. במעמד מתן הפרס הודגשו היצירות: “הטרילוגיה הקהירית”, “בני שכונתנו”, “סמטה בקהיר”, “הגנב והכלבים” ו”פטפוטים על הנילוס”. הרומן “בני שכונתנו” פורסם בחלקים בעיתון “אל-אהראם” בקהיר בשנים 1959–1960, אך נאסר לפרסום כספר שלם במצרים ובארצות ערב (למעט לבנון) עד שנותיו האחרונות של מחפוז.

יצירתו של מחפוז ובעיקר סיפוריו הקצרים משקפים את הריאליזם המאפיין את חיי התושבים הרבים בעיר הכרך הגדולה קהיר. בה בעת, עבודתו משקפת אמת אוניברסלית על טבע האדם. בכך יצירתו חוצה גבולות אתניים, דתיים, ולאומיים בהדגישה את מצב האדם ביחס לסוגיות כחרות, עוני, שוויון וקידמה. שילוב זה הוא שהעניק למחפוז את שמו הבינלאומי כגדול הסופרים הערביים בדורות האחרונים.

בכל ספריו הדמויות היחידות הזוכות לגאולה הן אלו המראות מודעות והתחשבות באחר ממניעים אלטרואיסטים. גם ראיית העולם של מחפוז נשארה דומה לאורך תקופת יצירתו הארוכה: העולם הוא מקום עגמומי וטרגי, אך בכל זאת אפשרי בו שינוי בזכות מאבקו הבלתי מתפשר של האדם לצדק וההתקדמות הטכנולוגית. עם זאת, פעמים רבות ההתקדמות לעבר הצדק מצריכה את מות הגיבור.
מאמצע שנות השבעים יצירתו הספרותית של מחפוז אינה יכולה להיות משויכת לז’אנר יחיד ואין בה אחידות סגנונית. נובלות מסוימות נוטשות את נורמות הכתיבה המקובלות בספרות המערבית – עקרון אחדות היצירה, הסדר הכרונולוגי. המבנה הספרותי של יצירות אלו מצביע על חזרה אל מוטיבים של הספרות הערבית הקלאסית כמו “סיפורי אלף לילה ולילה”.

מחפוז שתמך בהסכם השלום בין ישראל למצרים, התנגד לדיכוי הפלסטינים והלבנונים על ידי ישראל, בשל תמיכתו בהסכם שלום עם ישראל היה יעד לביקורת רבה. ב-1994 צעיר מצרי דתי קיצוני דקר אותו בצווארו בטענה כי מחפוז כותב נגד הנביא והדת המוסלמית. לאחר מותו ב-2006 רבים ברחבי העולם ספדו לו

מכתביו שתורגמו לעברית:
הטרילוגיה הקהירית (ثلاثية القاهرة), עברית: סמי מיכאל, הוצאת ספרית פועלים, 1987-1981
בית בקהיר (بين القصرين)
כמאל (قصر الشوق)
דור שלישי (السكرية)
בני שכונתנו (أولاد حارتنا), עברית: דוד שגיב, הוצאת עם עובד, 1990
סמטה בקהיר (زقاق المدق), עברית: יצחק שרייבר, הוצאת עם עובד, תשכ”ט
הגנב והכלבים וסיפורים אחרים (اللص والكلاب), עברית: מנחם קפליוק, הוצאת ספרית פועלים, תש”ל
אהבה וגשם (الحب تحت المطر), עברית: יואב גבעתי, הוצאת תמוז, 1976
קבצן (الشحاذ), עברית: חניתה ברנד, הוצאת פפירוס, 1978
מיראמר (ميرامار), עברית: יצחק שניבוים, הוצאת תמוז, 1983
פטפוטים על הנילוס (ثرثرة فوق النيل), עברית: מיכל סלע, הוצאת כתר, 1989. (הספר אף עובד לסרט שיצא במצרים בשנת 1971.)
היום שבו נרצח המנהיג וסיפורים אחרים (يوم مقتل الزعيم), עברית: דוד שגיב, הוצאת ספרית פועלים, 1999
בית הקפה שלנו (دينا مقهى) עברית: ששון סומך ועידן בריר, הוצאת מחברות לספרות ,2019
לעג הגורל (عبث الأقدار), 1939
רדופיס (رادوبيس), 1943
מאבקה של תביי (كفاح طيبة), 1944
קהיר החדשה (القاهرة الجديدة), 1945
ח’אן אל ח’לילי (خان الخليلي), 1945
חזיון שרב (السراب), 1948
התחלה וסוף (بداية ونهاية), 1950
השליו והסתיו (السمان والخريف), 1962
הדרך (الطريق), 1964
מסבאת החתול השחור (خمارة القط الأسود), 1969
סיפור ללא התחלה וללא סוף (حكاية بلا بداية ولا نهاية), 1971
מראות (المرايا), 1972
הפשע (الجريمة), 1973
אל-קרנק (الكرنك), 1974
אדם מכובד (حضرة المحترم), 1975
דור האהבה (عصر الحب), 1980
אלף לילה ויום (ليالي ألف ليلة), 1981
מסעו של אִבּן פטומה (رحلة ابن فطومة), 1983
החי בַּאמת (العائش فى الحقيقة), 1985
חלומות על תקופת השיקום (أحلام فترة النقاهة), 1985