הגישה הסוציאליסטית להתמודדות עם מגיפה: ראיון עם פרופסור דני פילק

השבוע ראיין “זו הדרך” את פרופסור דני פילק, חבר הנהלת הארגון “רופאים לזכויות אדם”. פילק מרצה במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון ועוסק בקשרים בין מדיניות הבריאות הציבורית לבין שאלות פוליטיות בישראל ובעולם. הריאיון התמקד בהקשרים הפוליטיים של ההתמודדות עם מגפת הקורונה, ובחלופות של ההתמודדות עם המגיפה.

מה דעתך על מדיניות הממשלה להתמודדות עם הקורונה? האם הבנליזציה של החיים בצד הקורונה מוצדקת מבחינה רפואית ופוליטית?

אני סבור שישנם שני פירושים מנוגדים לביטוי ׳לחיות עם הקורונה׳. פירוש אחד מבטא את ההבנה שההתמודדות עם הנגיף ועם הווריאנטים החדשים חייבת להיות כוללנית, רב מערכתית וממושכת – לא עניין נקודתי. התמודדות מסוג זה דורשת השקעה במערכת הבריאות, לרבות במערכת בריאות הנפש, בשל ההשלכות החברתיות והפסיכולוגיות של הקורונה על הפרט והחברה. היא דורשת השקעה במערכות החברתיות שמאפשרות התמודדות מוצלחת וארוכת טווח, תוך מודעות למימד המעמדי, כלומר לקשר העמוק בין מעמד חברתי לבין רמת הפגיעות מול הווירוס.

מנתוני משרד הבריאות עולה קשר ברור בין מעמד חברתי לבין שיעור ההתחסנות, כפי שאמר לאחרונה פרופ’ סגל ממכון ויצמן. מכאן נובע שהתופעה של הימנעות מחיסונים, לפחות בחלקה, אינה אידאולוגית גרידא אלא היא במהותה תופעה מעמדית. לפי תפיסה זו, שניתן לקרוא לה התפיסה הסוציאליסטית לגבי התמודדות עם המגיפה, ההתמודדות עם הווירוס אינה חד-פעמית ומחייבת חיים בצד הקורונה, אבל החיים הללו דורשים השקעה והרחבה של המעורבות החברתית והציבורית.

לצערי, לא כך מבינה הממשלה את הביטוי ‘חיים עם הקורונה’. שרת הפנים איילת שקד ביטאה זאת בצורה החריפה ביותר בנאום בו השוותה בין קורונה לבין שפעת. במילים אחרות, המדיניות של הממשלה אינה לחיות עם הקורונה, אלא למות עם הקורונה. מי שקרא את הספר של בנט הבחין בניצני התפיסה הזאת עוד כשהיה מחוץ לממשלה. הממשלה מבקשת להתנער מאחריותה למאבק בנגיף, תוך הפרטתו והדגשת אופן פעילותו של הפרט. בנט מדגיש פעם אחר פעם את חשיבות ההתנהגות של הפרט כגורם המרכזי בהצלחה או בכישלון של ״מצב הקורונה״, ועוצם עין להשפעות של העשייה – או אי העשייה – הממשלתית.

אין ספק שהחיסון עוזר להפחית את כמות התחלואה הקשה וגם את מקדם ההדבקה. אבל גם ביחס לחיסון, הממשלה מעדיפה להתמקד בפרט ושמה דגש רב במתנגדי החיסונים כשלעצמם, במקום, לדוגמא, לתגמל כלכלית רשויות מקומיות וקופות חולים שיגדילו את שיעור המחוסנים.

כלומר לממשלה יש חוסר רצון פוליטי להפעיל כלים ממלכתיים וציבוריים מתוך דבקות באידיאולוגיה ניאו-ליברלית. זאת למרות שלמערכת הציבורית כלים יעילים לטיפול במגיפה…

אחד הדברים המפוספסים ביותר הוא שהממשלה פשוט לא מערבת את ציבור העובדים ואת הכוח המאורגן של מעמד העובדים, מתוך עוינות פוליטית לתפיסה המעמדית. דוגמא בולטת לכך הוא ההבדל בין האופן שמדינות כמו נורבגיה או דנמרק התמודדו עם התוצאות הכלכליות של הפנדמיה. הפתרון אצלנו היה הוצאת העובדים לחל”ת ומימון החל״ת באמצעות תקציב המדינה. יש בכך שלוש בעיות מרכזיות. הראשונה היא הגברת אי-הודאות לגבי עתידו האישי של כל עובד במהלך החל”ת, שמובילה גם להעמקת המיתון הכלכלי במשק. שנית, ישנו המימד הפסיכולוגי: מי ששומר על מקום עבודתו (גם אם אינו עובד בפועל בגלל סגר), זוכה בחוסן פסיכולוגי גדול יותר ממי שיוצא לחל”ת. וההיבט השלישי הוא החזרה לעבודה. אילו היו נוקטים במדיניות שמשמרת את העובדים במקום עבודתם ולא מנתקת אותם, הבעיות הללו היו נמנעות. במדינות כמו נורבגיה ודנמרק עשו בדיוק את זה, ואף עירבו את העובדים בתהליך קבלת ההחלטות. המעורבות של העובדים אפשרה פתרונות טובים יותר, והקצאת משאבים בצורה רוחבית. גם הניסיון ל׳המרצת הכלכלה׳ נעשה בישראל דרך תמריץ כספי ועידוד למעסיקים, מתוך שאיפה נאיבית שהכסף ׳יחלחל למטה׳. ראינו את זה בארץ עם התמריצים הכספיים לבעלי השליטה ב-fox, ובארה״ב עם חבילת הסיוע לחברות התעופה. מדיניות זו עוקפת את מעמד העובדים ושולחת את הכסף ישירות לשדרה הניהולית בחברות הללו, ולטייקונים שרובם כלל לא נפגעו כלכלית במהלך המשבר.

מדיניות הממשלה הנוכחית לגבי הקורונה מתאפיינת באנדרלמוסיה, בסתירות ובחוסר ודאות, בדומה לממשלה הקודמת. מה הסיבות לכך?

צריך להביא בחשבון שחלק מהבעיה בטיפול הוא היעדר היידע והמאפיינים המפתיעים של הווירוס. הן הממשלה הנוכחית והן זו הקודמת לא הודו במגבלת ידע זו כחלק מקבלת אמון הציבור, שהוא נדבך מרכזי בכל התמודדות של מערכת בריאות ציבורית. שתי הממשלות חיפשו קיצורי דרך שלא קיימים, וכשלו בהצגת חזית של מדיניות אחידה. הממשלה הנוכחית לא מצליחה להגיע למדיניות המוסכמת על כל חבריה, ולא מקיימת אחריות קולקטיבית להחלטותיה. המקרה של שרת החינוך הוא הדוגמא הברורה ביותר לכך. העמדה שלה אינה מבוססת על הקונצנזוס המדעי לגבי הנגיף, והיא נוקטת צעדים שמקשים על ההתמודדות עמו. התוצאה היא שהממשלה לא נוקטת מדיניות עקבית ומייצרת זיג-זג הנובע מהיכולות הפוליטיות של גורמים שונים בממשלה ובמשרדיה לכפות את התפיסות והאינטרסים הפרטיקולריים שלהם. אלה בעיות שירשנו מהממשלה הקודמת, אבל הן התעצמו בממשלה הנוכחית.

אלו לקחים צריכה החברה להפיק מהקורונה?

אין תופעה ביולוגית שהיא ביולוגית בלבד. הוירוס הוא ביולוגי אבל המחלה היא כבר תופעה אנושית וחברתית. המפגש בין הוירוס לבין הפרט מתקיים תמיד בהקשר חברתי. ולכן גם אופן הביטוי של המחלה וגם הדרכים להתמודד איתה הן תמיד חברתיות. ההצלחה או חוסר ההצלחה של ההתמודדות הן תוצאה של המערכת החברתית האנושית, והארגון הפוליטי של כל חברה.

אחד הלקחים החשובים ביותר הוא קריסת הנחות היסוד הבסיסיות של התפיסה הניאו-ליברלית. לתפיסה הניאו-ליברלית שתי הנחות יסוד בסיסיות. ההנחה הראשונה היא, שהאדם הוא יצור אנוכי הפועל על מנת למקסם רווחים, ולכן השוק הוא הביטוי האנושי האולטימטיבי. פועל יוצא מהנחה זו הוא שהשוק הוא תמיד עדיף וטוב יותר מהמערכות הציבוריות. שתי ההנחות האלה קרסו: ההנחה הראשונה קרסה, כי ראינו לאורך כל הפנדמיה ביטויים של סולידריות חברתית. הפנדמיה מלמדת כי “או שמצליחים יחד או שנכשלים יחד”. ראינו שהמערכות שידעו להתמודד עם הווירוס באופן המיטבי הן מערכות ציבוריות שזוכות באמון ציבורי גבוה יותר מהמערכות הפרטיות. אפילו נתניהו, אביר ההפרטה, ביקש בתקופת ״הגל השני״ לאשר חקיקה שתחייב רופאים במערכת הרפואה הפרטית לעבוד במערכת הרפואה הציבורית. בסופו של דבר חקיקה זו לא קודמה.

חסידי השוק החופשי ישיבו לך שהחיסון, הכלי האולטימטיבי לטיפול במגיפה, הוא דווקא פרטי…

אבל זה לא נכון! גם החיסונים פותחו למעשה בידי המערכת הציבורית: חלק משמעותי מהמחקר מומן בכספי ציבור. זה מקרה של סוציאליזציה (חיברות) של עלויות הפיתוח והפרטה של הרווחים – כשהחיסון עבר לשליטת תאגידים. חשוב לציין שחיסון כמוצר בשוק הפרטי הוא חסר חשיבות ללא היכולת של המערכת להפיץ אותו בצורה אמינה. ההצלחה האדירה של קמפיין החיסונים בישראל קשורה ביכולות המרשימות של קופות החולים הציבוריות, בפריסה שלהן בקהילה וברמת האמון בה הן זוכות בקרב המבוטחים. הן אלה שאפשרו שיעורים גבוהים של התחסנות במהירות.

אני אדגיש, מאחר שרבים אינם יודעים, כי גם החיסון של פייזר וגם החיסון של אסטרה-זנקה הם תולדה של מחקר ציבורי, עם תמריצים כספיים שסיפקו מוסדות ציבוריים. למעשה, היכולת לפתח חיסון בצורה מהירה כל כך קשורה כולה בהחלטה לשחרר את פיצוח הגנום של הווירוס ״בקוד פתוח״, חופשי ונגיש לכולם.

מה ההשלכות האפידמיולוגיות של אי-השוויון בין מדינות שונות בנגישות לחיסונים? כיצד ניתן לפתור אי-שוויון זה?

התפתחות הוריאנטים היא תולדה של חוסר השוויון הגלובאלי בנגישות לחיסונים. וירוס, ככל יצור חי, עובר מוטציה, וככל שהוירוס עובר יותר פעמים מאדם לאדם כך גובר הסיכוי למוטציה. ברגע שיש מספיק מוטציות משמעותיות נוצר וריאנט חדש של הוירוס, והוריאנט ששורד את “הברירה הטבעית” הוא דווקא הוריאנט העמיד יותר והמדבק יותר שביכולתו להתרבות מהר יותר. ברגע שיש קבוצות אוכלוסיה גדולות שלא חוסנו, הסיכוי שיצמח וריאנט חדש גדול יותר.

לכן אין זה מקרי שחלק מהוריאנטים צמחו בתוך מדינות עניות בעלות שיעורי תחלואה גבוהים. שיעורי התחלואה הגבוהים קשורים הן במדיניות הממשלתית, למשל של הממשלה הימנית-קיצונית בברזיל, והן לחוסר אמצעים לחסן ולמנוע את התפשטות הנגיף. אחת הסיבות שהחיסון לא מגיע מספיק מהר הוא משטר הפטנטים שמונע את אפשרות הייצור הגנרי של החיסון ביותר מקומות. חברות התרופות הגדולות תמכו במשטר הפטנטים למרות שהן לא נטלו על עצמן סיכון כלכלי בפיתוח החיסון, שבכלל מומן מכספי ציבור.

הטענה המרכזית בעד משטר הפטנטים היא של התמריץ הכלכלי למפתחים. הטענה היא שמאחר ולא כל מחקר מתורגם לתרופה, אם לא יבטיחו למפתח זכויות מוגנות הוא לא יפעל לפיתוח. אבל מדע לא מתקדם בצורה הזאת, המדע מתקדם דרך שיתוף פעולה ולא דרך הסתרת המידע בין החוקרים השונים. אילו המדענים שפיצחו את הגנום של וירוס הקורונה היו רושמים על הפיתוח שלהם פטנט, לא היו לנו היום חיסונים. משטר הפטנטים מתעלם גם מהעובדה שברגע שרווחי פטנטים הם התמריץ המרכזי יש מגוון של מחלות, שפוגעות במיליוני אנשים במדינות עניות או בקבוצות מוחלשות בתוך מדינות המערב, ואין תמריץ כלכלי לפתח להן תרופות. אנחנו רואים שמודל הפטנטים ברפואה לא עובד, מאחר שרוב התרופות הן לא תרופות חדשות אלא תרופות בהן מייצרים פטנט באופן מלאכותי באמצעות שינויים מינוריים בתרופות קיימות. כלומר, משטר הפטנטים לא מעודד פיתוח תרופות חדשות ולמעשה מונע פיתוח יעיל של מגוון תרופות, גם מחוץ לשאלת הקורונה.

הייתה יוזמה של הודו ודרום אפריקה להשעיית משטר הפטנטים סביב החיסון לקורונה, אבל רוב המדינות העשירות, כולל ישראל, לא תמכו ביוזמה הזאת. דווקא ממשל ביידן שינה את העמדה האמריקאית. לצערנו משרד הבריאות טרם שינה את עמדתו בעניין וממשיך לשרת את חברות התרופות הגדולות ולהתנגד לשחרור החיסון בקוד פתוח, כך שיתאפשר לייצרו בצורה גנרית במדינות רבות כמו הודו. כולנו סובלים בגלל ההתנגדות הזו, שגורמת נזק אפידמיולוגי אדיר מימדים ולהתפתחות וריאנטים חדשים. אלה בתורם מצריכים חיסונים חדשים ומגבירים את אי האמון במערכת הבריאות. אנחנו ב”רופאים לזכויות אדם” פנינו כמה פעמים למשרד הבריאות בנושא, אבל קיבלנו תשובות מתחמקות.