fbpx

הפרת הסטטוס-קוו בקפריסין: נשיא תורכיה ארדואן רוצה את חלוקת האי

בצעד חד-צדדי הודיעה תורכיה על סיפוחה של עיר הרפאים וארושה לשטחה של קפריסין התורכית

בקפריסין מרימה הקורונה את ראשה שוב. האי, שכלכלתו מבוססת ברובה על תיירות, נאלץ להתמודד עם צמצום ניכר במספר הנכנסים אליו. הקיץ הלוהט והמהביל של קפריסין חם השנה עוד יותר נוכח הודעתה של תורכיה (20.7) בדבר פתיחתה (סיפוחה) של "העיר האסורה" וארושה למדינה התורכית של צפון קפריסין. זה צעד חד-צדדי נוסף של נשיא תורכיה רג'פ טאיפ ארדואן בדרך לחלוקת האי לשתי מדינות.

וארושה היא פרבר קייט עתיר מלונות המתנשאים מעל החוף החולי הזהוב סמוך לנמל פמגוסטה. בשנת 1974 כבש את העיירה הצבא התורכי. עם זאת, תורכיה הכירה בעיירה כשטח יווני, ולכן גידרה אותה מכל צדדיה והכריזה עליה שטח צבאי סגור. כיום זו עיר רפאים ריקה ומתפוררת. כעת, אחרי 47 שנה, יפתח שוב חלק קטן של העיר. כל שניתן היה לבזוז בה נבזז כנראה לפני שנים רבות. ארדואן מתרץ את סיפוח העיר בהיעדר התקדמות במו"מ לשלום. עקב הסיפוח, תהיה העיר חלק מהאזור התורכי, אך בעלי רכוש יוונים יוכלו עדיין להגיש תביעות לפיצוי על רכושם שהוחרם. מעטים אולי אפילו יפוצו.

קפריסין עברה משליטה עות'מאנית לשליטה בריטית ב-1878 וזכתה בעצמאותה מבריטניה ב-1960, לאחר מאבק לשחרור לאומי  בו השתתפו השמאל וגם הימין. לבריטניה יש, עדיין, שני בסיסים צבאיים באי. שתי קבוצות האוכלוסייה העיקריות בקפריסין הן רוב יווני ומיעוט תורכי (בצד היווני יש עוד כמה מיעוטים קטנים, פרו-יווניים). עם הקמת הרפובליקה של קפריסין הונהג בה משטר דמוקרטי נשיאותי עם הפרדת רשויות ומנגנונים של בלמים ואיזונים בין שתי הקהילות. הנשיא היה יווני, סגנו תורכי ושניהם נבחרו ישירות בידי קהילותיהם. למיעוט התורכי ניתנה גם זכות וטו רחבה על החלטות חקיקה בפרלמנט ועל החלטות הנשיא. קפריסין הייתה אמורה להיות מדינה אחת, דמוקרטית ודו-לאומית. הארכיבישוף מקאריוס השלישי, ראש הכנסייה האורתודוקסית באי, היה נשיא קפריסין הראשון מהכרזת העצמאות ועד חלוקתה ב-1974.

בקרב היוונים הקפריסאים היו שתמכו באיחוד קפריסין עם יוון (אנוסיס), וזאת בהשפעת הלאומנות הפן-יוונית. הלאומנים לא כיבדו את ההסכמים עם המיעוט התורכי ויזמו שינויים בחוקה. ב-1964 החל גל אלימות קשה נגד התורכים מצד הארגון EOKA-B (בראשות הקולונל היווני גריבאס) שהוביל טיהור אתני של כפרים ושל ערים מעורבות. שתי הקהילות התקבצו באזורים הומוגניים נפרדים. מיליציות לאומניות תורכיות ניהלו אף הן פעולות טרור ופוגרומים נגד יוונים. כך שמטה האלימות, באמצעות הפרדת האוכלוסייה, את הבסיס לקיומה של מדינה משותפת.

באפריל 1967 תפסה את השלטון ביוון השסועה ממלחמת אזרחים חונטה ימנית של קולונלים. החונטה עצרה, עינתה ורצחה אלפים ביוון. החונטה השתמשה במחתרת הקפריסאית EOKA-B לקידום רעיון האנוסיס, על אף התנגדותן המוצהרת של תורכיה ושל בריטניה. נשיא קפריסין מקאריוס סבר שאין אפשרות לאיחוד עם יוון ונשען על ברית עם השמאל. בתגובה חוללה החונטה ב-1974 הפיכה נגדו בעזרת EOKA, יחידות הצבא היווני בקפריסין והמשמר הלאומי הקפריסאי. מנהיגי שמאל רבים נרצחו, מקאריוס נמלט ללונדון, ואישים אחרים נאלצו גם הם לברוח מקפריסין. בעקבות ההפיכה פלש צבא תורכיה לקפריסין וכבש את החלק הצפוני של האי (36% משטחו). ב-1983 הקימה תורכיה את "הרפובליקה התורכית של צפון קפריסין". המלחמה הפכה כ-200 אלף יוונים וכ-50 אלף תורכים לפליטים.

חוץ מתורכיה ומאזרבייג'ן, שום מדינה בעולם אינה מכירה ברפובליקה התורכית של צפון קפריסין. השטח נחשב ככבוש באופן בלתי-חוקי בידי תורכיה. אך כל המגעים הדיפלומטיים בין הצדדים לפתרון הסכסוך באי לא נשאו פרי. ב-2003 ערך האו"ם בקפריסין משאל עם לגבי פתרון של מדינה אחת, אך היוונים דחו זאת. מאז צירוף קפריסין לאיחוד האירופי (2008) נחשב הצפון חלק כבוש.

למרות הכיבוש, מזה שנים רבות אין בקפריסין מעשי איבה בין הצדדים וניתן לעבור בקלות יחסית מצד לצד. בין שני צדי האי מתקיימים עדיין קשרים תרבותיים, פוליטיים ומסחריים. הקפריסאים התורכים ברובם אינם תומכי ארדואן. לרבים בצפון דרכון קפריסאי המקנה להם זכויות בצד היווני וכאזרחי אירופה. ישנו גם שיתוף פעולה בין האיגודים המקצועיים בשני הצדדים. אך באותה עת, לא מאפשרת ההתנגדות התורכית לקפריסין להתקדם בפיתוח שדות הגז שלה. אי-פתרון בעיית קפריסין הוא אחת מנקודות החיכוך בין מדינות האיחוד האירופי לבין תורכיה.

אק"ל, המפלגה המתקדמת של העם העובד (הקומוניסטים) היא עדיין המפלגה השנייה בגודלה בקפריסין, אך היא מאבדת קולות בכל מערכת בחירות ומתקשה להשפיע על הצעירים. בשנים האחרונות התחזק הימין הפשיסטי (ELAM) המזוהה עם מפלגת "השחר הזהוב" הניאו-נאצית היוונית. בבחירות לפני עשור זכו הפשיסטים באחוז בודד מהקולות, אך בבחירות האחרונות זכו ב-7%.

ההיסטוריה של הסכסוך בקפריסין וכישלון כל הניסיונות להגיע להסכם שלום הם חומר למחשבה גם לגבי תבנית השלום הרצויה אצלנו. עם זאת, לכל עימות מאפיינים משל עצמו ואין להסיק מסקנות ישירות מסכסוך לסכסוך. במקרה הקפריסאי, אין עם ילידי החי תחת כיבוש קולוניאלי. שני הצדדים מקבלים, בעיקרון, את שייכותו של "האחר" לקפריסין (להוציא המתנחלים מתורכיה, בהם מציפה אנקרה את הצפון מאז 1974. אותם רואים כל הקפריסאים, יוונים ותורכים, כמתנחלים). אין לקפריסאים ניסיון טראומטי הדומה למלחמות הרבות ולאלימות היומיומית שקיימת בארץ, ולא ניסיון מר של שלטון כיבוש מתמשך.

בקפריסין נכלל בתודעת הסכסוך מרכיב המכונה "הלאומיות הגדולה". לפי תפיסה זו, הלאומיות המקומית היא חלק מפן-לאומיות גדולה יותר (מרכיב זהות דתי-תרבותי-לשוני), והסכסוך המקומי הוא חלק מסכסוך במישור ציוויליזציוני (התרבות היוונית-ביזנטית-נוצרית מול התורכית-עות'מאנית-מוסלמית).

בעיקרון, הימין היווני בקפריסין תומך בשקט, אך לא בפה מלא פן יואשם בוויתור על חלקי מולדת, בסטטוס קוו של שתי מדינות. הימין הקיצוני חולם עדיין על "יוון הגדולה" (הפן-יווניות). השמאל בקפריסין חותר לפתרון של מדינה משותפת ודמוקרטית של קפריסאים יוונים ותורכים. זו עשויה להיות מדינה דו-קהילתית דו-אזורית (Bi-zonal bi-communal state), או אולי קונפדרציה.

פעילי אק"ל מפגינים בניקוסיה נגד חלוקת האי ונגד הצעדים החד-צדדיים של טורקיה בחלקה הכבוש, 15 ביולי 2021 (צילום: אק"ל)

אנו עושים מאמצים להביא ידיעות בדוקות ומדויקות, ולא להפר זכויות יוצרים. אם נתקלת בטעות או בהפרת זכויות יוצרים, אנא פנה/י אלינו בהקדם במייל info@zoha.org.il

דילוג לתוכן