תערוכה של צילומי מחאת בלפור נפתחה בת”א: מופת של תקשורת עצמאית ושימוש ברשתות החברתיות

תערוכת צילומים ממחאת בלפור נפתחה ביום חמישי האחרון בכיכר רבין בתל-אביב. התערוכה אוצרת עשרות תמונות ורגעים מהמחאה היצרית והוויזואלית, המצולמים בתמונות נתפסו בעודם פעילים נעצרים, מוכים, חבולים ומשוועים להבנה. התערוכה היא פרי יצירתם של מתעדי המחאה הבולטים כמו גם עיתונאים שהיו במקום וצילמו תמונות אייקוניות. באירוע הפתיחה השתתפו עשרות אנשים ברובם מהמעגלים הקרובים למחאה ובייחוד פעילים ואמנים.

המחאה שהתאפיינה בחוסר קוהרנטיות ובמסרים מבולבלים ניסתה לעשות סדר כעת עם סיומה בתוך ים היצריות. התמונות חולקו על ציר זמן, מייצגי וידאו ליוו את התערוכה, בלט בהם החלק בו מתועדים “ביביסטים” והשר לביטחון פנים לשעבר אמיר אוחנה שעלבו במפגינים.

“מה הלאה? אנחנו מבקשים להפנים לחיים האישיים והחברתיים את הרעיונות שצמחו במחאה, פוליטיקה ברוח הערכים החדשים, תפיסה עשירה של עצמנו כאזרחיות, מוכנים להקשיב, לא אלימים, לא מתקפלים, פעילים חברתית, יודעים את כוחנו לשנות, ביחד למען כולם. הגיעה זמנה של האנרגיה הנשית, לא נוותר עד שיהיה פה טוב יותר”. כך נאמר בהזמנה שהופצה לקראת התערוכה. ממנה עולה שבקרב המפגינים לשעבר קיים קושי להתארגן לכדי תנועה עם מסרים ברורים.

אך, באילו ערכים צמחו במחאה? המחאה הייתה עמוסה במילים מעידן הניו אייג’ כמו: הכלה, קבלה, אהבה ושותפות. מושגים אלה הדהדו בתערוכה ועטפו את פסלו של איתי זלאיט “גיבור ישראל” ואת הנוכחים. הדוברים בפתיחה אף בקשו לסייע לממשלת הימין החדשה לצבור לגיטימציה ו”להבריא את האווירה הציבורית” ואיך לא: “לאחות את השסעים בחברה הישראלית”.

בדיון שהתקיים לאחר שורה של נאומים מאת ראש העיר רון חולדאי, האמנית ורדי כהנא, הסופר יהושוע סובול ומנהיג המחאה הלא רשמי אמיר השכל; השתתפו עיתונאים עצמאים ופעילים, ביניהם אורן זיו מאתר “שיחה מקומית”, שסיפר כי החל לתעד ולצלם בשנת 2005, אז והיום צלם בעל דעות  שמאליות שהוקע מן הזרם המרכזי והצטייר כאיום על העיתונאים הממסדיים. אילו בזמן המחאה, העיתונות העצמאית פרחה וחגגה, שידורים חיים, תמונות ודימויים זרמו מן המחאה הישר אל מיליוני אנשים בארץ ובעולם. אכן זו אלמנט דמוקרטי מצוין שסייע רבות למחאה לפי פאנל הדוברים שהביע את מחאתו נגד התקשורת הממסדית של בעלי ההון “שפספסה” מחאה המונית והעדיפה לשרת את האינטרסים של הממסד והטייקונים.

הדוברים הדגישו שוב ושוב כי זו היא אינה “מסיבת סיום”, התיקון המיוחל והקשה רק החל, הנוכחים התבקשו לא להפסיק למחות ולהפגין, בקהל שגילו היה בעיקרו בני הגיל השלישי הייתה תחושה לא נעימה של היעדרות הצעירים שנוכחתם והצטרפותם למחאה החל מיולי 2020 הועלתה על נס ונראתה כמפץ הגדול, האם האופי המבוזר מידי של המחאה איננו הספיק עבור הנחלת מסרים וערכים דמוקרטיים לדורות הצעירים?

גם אם תקום ועדת חקירה לפרשת הצוללות ונתניהו יגיע לתא המאסר בכלא מעשיהו וממשלת בנט – לפיד תמשיך להתקיים ארבע שנים נוספות, השאלות המרכזיות בחברה הישראלית: הכיבוש, אפליית של הערבים-פלסטינים בישראל, הקשר בין הון-שלטון המתהדק, המשך המדיניות הקפיטליסטית הניאו-ליברלית, הפערים האדירים ובלתי נסבלים לא עמדו במרכז ההתעניינות והפעילות של הזרם המרכזי במחאת בלפור. היא אף לא הצליחה להצמיח התארגנות בת-קיימא.

ההצלחה הגדולה של התערוכה הוא בארגון המסרים ובניסיון לנסות לתקשר את אשר נבלע בתוך רצף של שידורים חיים מהמחאה, כאשר המאבק ניטש על השאלה האם המפגינים “נשאי מחלות ואנרכיסטים” כפי שהגדירה אותם ממשלת נתניהו או שהם גיבורים שהצילו את ישראל מידי נתניהו. מה שברור הוא שמחאת בלפור הייתה מופת של תקשורת עצמאית ושימוש נבון ברשתות החברתיות כבמה אנטי-ממסדית.