fbpx

עשור למחאה החברתית ההמונית: בין שדרות רוטשילד בת"א לכיכר פריס בי-ם

כדי לא לחזור שוב על אותן הטעויות במחאה הבאה, חיוני להציב במרכזה מסרים פוליטיים-חברתיים ברורים

"זה הזמן להעמיד את הממשלה בפני דרישה מאוד ברורה – הזכות לקורת גג היא זכות בסיסית. היא צריכה להיות מעוגנת בחוק יסוד ולחייב את השלטון לפעולה. לבנות דיור ציבורי. לא לפנות אנשים לרחוב. לא לגרום לזכאים לדיור ציבורי להמתין שנים בתור לדירה. לא לגרום לנו להוציא את רוב השכר שלנו על דיור. לתת לאנשים שחיים פה ביטחון בקורת הגג." דרישות אלה ניסח פורום הדיור הציבורי בראשות ח"כ לשעבר דב חנין (חד"ש) ביולי 2016, חמש שנים לאחר המחאה החברתית שפרצה בקיץ 2011. הקיץ אנו מציינים עשור לאותה מחאה, שהפכה שם דבר בציבוריות הישראלית. היו שהצביעו על הקו המקשר בינה לבין מחאת בלפור שהסתיימה זה עתה – שתיהן יצאו נגד קשרי הון-שלטון והשחיתות. אולם ההתפכחות הציבורית, אז כן עתה, נותרה מוגבלת: האם שחיתות היא נחלתם של אישים כמו אליעזר פישמן, נוחי דנקנר ובנימין נתניהו, או טמונה בשיטה שיצרה את פישמן, דנקנר ונתניהו?

"צדק חברתי" על מגוון הטיותיו הפך מאז 2011  מטבע לשון. כולם רוצים להיות "חברתיים" – מדוכני פלאפל ועד חברי כנסת ממולחים כמו משה כחלון ויאיר לפיד, האחד מנכ"ל בזק והשני – ראש הממשלה החליפי. בתי קפה "חברתיים" היו פופולריים מיד לאחר המחאה, והם ביטאו את קו המחשבה הצרכני שרווח בה: אם הבעיה היא יוקר המחיה, הפתרון הפשוט הוא הקמת עסקים "הוגנים" שימלאו את הצורך של הציבור ללגום כוס קפה במחיר השווה לכל כיס.

לתקשורת היה חלק לא מבוטל במסגור המחאה כ"לא פוליטית" ובהחלפה של השפה הפוליטית הממשית בשפה סימבולית. במקום לדון בזכות לקורת גג, בזכות לבריאות ובזכות לחינוך, התווכחו בתקשורת על סמלים כמו "שדרות רוטשילד" ו"סושי". כך מסרסים מחאה והופכים אותה לדבר מה נלעג.

אף על פי כן, כיסאו של ראש הממשלה דאז נתניהו רעד. מעל דוכן הכנסת הוא אמר: "גל פופוליסטי שוטף את המדינה", וניסה לשבות את לב הציבור בדימוי של עץ הכסף, המסמל לשיטתו את הכלכלה החופשית: "העץ מניב פירות, אפשר לקטוף ולקטוף. אחרי זמן, סיימת לקטוף ולא השקית ולא גזמת את הענפים, העץ קמל ובסוף לא יהיו עוד פירות. אני חושב שהפתרונות חייבים להינתן תוך כדי שמירה על העץ, שהוא הכלכלה החופשית והדינמית שלנו".

ניתוחים רבים ניסו להסביר את כישלון המחאה של 2011. אך הניתוק בין מרכז המחאה בשדרות רוטשילד למוקדים בפריפריה נבע בין השאר מעמעום המסרים המכוון שנקטו מובילי המחאה, אשר השתמשו במושג "צדק חברתי" במקום לקדם דרישות קונקרטיות. המוחים בפריפריה, לעומת זאת, תבעו לא "צדק חברתי" אמורפי, אלא ללחוץ על הממשלה לנקוט צעדים כלכליים ברורים.

חלק לא מבוטל מהאחריות לקו של המחאה מוטל על כתפיהם של מוביליה ובראשם דפני ליף, שניסיונם הפוליטי נמצא לוקה בחסר. המחאה שהובילה ליף הייתה ביסודה מחאה פרסונלית שניסתה להתרחב לממד אוניברסלי. כמותה, מובילי המחאה ברובם לא ניתחו את המציאות בכלים ביקורתיים. לבסוף הם נשברו ונעלמו מהזירה הציבורית (כמו ליף) או נטמעו בממסד הפוליטי, ובסופו של דבר גם נפלטו ממנו (כמו סתיו שפיר ואיציק שמולי). לתנועת שינוי מצליחה דרושה מנהיגות נחושה ובעלת ניסיון. קשה לדמיין את המהפכה הקובנית ללא צ'ה גווארה ופידל קסטרו, ובלתי-אפשרי לדמיין את מהפכת אוקטובר ללא ולדימיר לנין ולאון טרוצקי.

אחד ממובילי המחאה, רגב קונטס, ערך לאחרונה חשבון נפש ציבורי בראיון לוויינט (1.7): "יצאנו עשרה אנשים עם האוהלים שלנו פה בקטע שהוא חצי אקט ילדותי, מחאה נורא תמימה, והפכה להיות המחאה החברתית הגדולה ביותר שהייתה אי פעם". אני סבור כי דבריו אלה מתארים היטב את השתלשלות העניינים. המחאה תפחה לממדים שאיש לא צפה, כפי שקרה גם למחאת בלפור. קשה עד בלתי-אפשרי לחזות מתי תתגבש תנועת מחאה אדירת ממדים, אך ניתן להיות מוכנים כאשר היא מגיעה ולכוונה ליעד הנכון.

נדמה כי הציבור הרחב הפיק שני לקחים עיקריים מהמחאה: ראשית, נוכח כישלון הנהגת המחאה, התפתחה תפיסה לפיה מנהיגות ריכוזית היא נקודת תורפה פוליטית. שנית, הסיסמה "צדק חברתי" נתפסת כעמומה וכרחבה מדי, ומה שדרוש למחאה מוצלחת הוא מסר פשוט ודרישה קונקרטית. מחאת בלפור אימצה מסקנות אלה. היא פעלה ללא הנהגה ברורה, תוך התמקדות בלוגיסטיקה ובהנעת המונים. המסרים של מחאת בלפור היו פשוטים עד כדי כאב: המילה "לך" התנוססה על חולצות ועל דגלים, כשמסביבה מככבים מספרי הקסם 1000, 2000 ו-4000. שוב אותו מיקוד בשחיתות פרסונלית, אלא שאת פישמן ודנקנר  החליפו פאקר ומילצ'ן.

כדי לא לעשות שוב אותן טעויות במחאה ההמונית הבאה, חיוני להציב במרכזה מסרים פוליטיים-חברתיים ברורים המגובים בתוכניות וביעדים. הנהגה מרכזית כשלעצמה איננה נקודת תורפה כי אם תנאי הכרחי למחאה קוהרנטית שבכוחה לממש את היעדים הפוליטיים שהציבה לעצמה.

 

פעילי חד"ש במחאה החברתית בקיץ 2011 (צילום: זו הדרך)

אנו עושים מאמצים להביא ידיעות בדוקות ומדויקות, ולא להפר זכויות יוצרים. אם נתקלת בטעות או בהפרת זכויות יוצרים, אנא פנה/י אלינו בהקדם במייל info@zoha.org.il

דילוג לתוכן