ח”כ שרן השכל מתקווה חדשה היא סוס טרויאני בוועדת החינוך של הכנסת

עם סיום שנת הלימודים תשפ”א ב-30 ביוני, שלושה ימים לאחר שפורסם כי תמונה ליושבת ראש וועדת החינוך של הכנסת, צייצה ח”כ שרן השכל (“תקווה חדשה”) בחשבון הטוויטר שלה: “מחזקת את ההורים שנאלצו להישאר עם ילדיהם בבית במשך רוב השנה, ויידרשו למצוא סידור נוסף במהלך החופש הגדול. שינוי מועדי החופשות יהיה אחד הנושאים הראשונים שאקדם בתפקידי כיו”ר ועדת החינוך”. השכל לא מצאה לנכון להתייחס בסיום שנת הלימודים למי שעבדו ולמדו במהלכה במערכת החינוך – המורים והתלמידים. נדמה שהציוץ הקצר פותח צוהר אל תפיסתה ה”חינוכית” של מי שתופקד בקרוב על הפיקוח הפרלמנטרי על מערכת החינוך.

אם נדרשו עדיין הבהרות נוספות בנוגע לתפיסתה החינוכית של השכל, היא דאגה להבהיר במשפט החותם את הציוץ את סדר העדיפויות שלה: לא גודל הכיתות, לא הפערים בין תלמידים מרקע חברתי-כלכלי שונה, לא העלייה בנשירה הסמויה, לא ניתוק תלמידים ביישובים ללא תשתיות ממערך הלמידה מרחוק, לא כשלים בשילוב תלמידי החינוך המיוחד, לא סוגיית תשלומי ההורים אפילו לא פתרון למחסור החמור במורים הם העומדים בראש מעייניה של יו”ר הוועדה המיועדת. הנושא הראשון שברצונה לקדם הוא – פגיעה בתנאי העסקתם של המורים.

מלחמה נגד ציבור העובדים

הדברים אינם מפתיעים עבור מי שעוקב אחרי התבטאויותיה של השכל בענייני כלכלה בכלל, ובענייני חינוך בפרט. עוד לפני משבר הקורונה וגל ההסתה ששילח משרד האוצר נגד המורים, ניפקה השכל את אחת ההתבטאויות הארסיות ביותר שנשמעו נכון לאותה העת כלפי עובדי החינוך. בפוסט שפרסמה ב-26 באוגוסט 2019 בעמוד הפייסבוק שלה, כתבה השכל: “בימים אלו מתנהלת בישראל מלחמה על העתיד שלכם. בצד השני של המתרס לא עומדים איראן, החיזבאללה או משטר אסד, אלא ועד אפור אך אימתני בשם הסתדרות המורים”. ה”מלחמה” עליה דיברה הייתה – שומו שמיים – דרישתה של הסתדרות המורים כי הסכם שכר חדש ייחתם לפני פתיחת שנת הלימודים. הסכם השכר החיוני הזה לא נחתם אז ולא נחתם מאז.

המנטרה השקרית לפיה ארגוני המורים מאיימים תמיד לשבות לקראת ה-1 בספטמבר המוצגת מבלי לשאול מה מוביל אותם להזדקק לצעדים אלה, ומדוע גורר האוצר במתכוון את המשא ומתן עד הדקה ה-90 – הפכה כבר אקסיומה בתקשורת המסחרית. השכל יודעת כי היא מתפרצת כאן לדלת שנפתחה בבעיטה. העובדה כי המורים עובדים כבר שנתיים ללא הסכם שכר בתוקף כלל אינה נזכרת בדבריה. את הדרישה של המורים לנהל משא ומתן על הסכם קיבוצי חדש מגדירה השכל כניסיון “לסחוט כסף למגזר הכי מקומבן בעולם החינוך ובמשק”.

במאמר שפרסמה ב”גלובס” ב-29 באוגוסט של אותה שנה הלכה השכל צעד נוסף וטענה שכדי למנוע את הפגיעה בציבור “חייבים לפעול להגבלת זכות השביתה שלהם. הציבור אינו קלף מיקוח. אסור לאפשר לשביתות כאלה לקרות. לא על חשבון הציבור ובוודאי לא על חשבון עתיד ילדינו”. השכל מעוניינת במורים כנועים ונרצעים. לפי תפיסתה, מורים כאלה, משוללי זכויות וחסרי הגנה, יעניקו חינוך טוב יותר לילדי ישראל. השכל טענה בנוסף: “הפעם האחרונה שבה ארגוני המורים לא שבתו או איימו בשביתה הייתה בשנת 2011, כשהם קיבלו את מבוקשם בלי הצורך לשבות”. מעבר לעובדה שהרישא שקרית, בסיפא שלה באה השכל לקלל ונמצאה מברכת.

מבלי להיכנס לביקורת המוצדקת על הרפורמה “עוז לתמורה” שנחתמה עם ארגון המורים ב-2011, העלאת שכר המורים לאחר שנים של שחיקה הביאה לכך שמאז ועד לחתימה על הסכם השכר ב-2017, לא איימו המורים בשביתה למעט במקרים של הפרות מצד משרד החינוך. כלומר, בעוד שהניצול והכוחנות בהן תומכת השכל כשלו במניעת שביתות, הידברות עם ארגוני המורים היציגים הצליחה בכך. כפי שהגדירה זאת לאחרונה מזכ”לית הסתדרות המורים, יפה בן דוד: “ברגע שלציבור עובדי ההוראה יהיה טוב, גם לתלמידים יהיה טוב ולמערכת יהיה טוב. אחד משליך על השני”.

בשליחות פורום קהלת

אולם את השכל לא באמת מעניין אם למערכת, לתלמידים או לעובדי ההוראה יהיה טוב. השכל, אחת הח”כיות המקורבות לפורום קהלת הניאו-ליברלי הקיצוני, עסוקה בקידום האג’נדה האלימה והמסיתה שלו נגד העבודה המאורגנת ונגד רשתות הגנה כלכליות מטעם המדינה. היא הודתה בעבר כי אנשי פורום קהלת מסייעים לה בניסוח הצעות חוק בנושאי כלכלה. השכל גם נמנתה עם החותמות על מסמך “חוזה המדינה” של הפורום, אשר דרש, בין היתר, לקדם חקיקה שתגביל את האפשרות להקמת ועדים במקומות עבודה, תגביל את זכות השביתה ותנהיג בוררות חובה. באחד הכנסים של פורום קהלת סיפקה השכל את התובנה המופלאה לפיה פועלים שאיבדו את מקום עבודתם בדרום יכולים להגיע לתל-אביב ולשטוף כלים במסעדות עבור 12 אלף שקלים לחודש.

הניתוק שמפגינה השכל ממציאות חייו של ציבור העובדים אינו מפתיע, אך בהחלט מדאיג עם כניסתה הצפויה לתפקיד יו”ר ועדת החינוך. העניין שהביעה השכל בנושאי חינוך בפעילותה הציבורית עד כניסתה לתפקיד היה מוגבל מאוד. כיושבת ראש ועדת החינוך של הכנסת תפתח השכל את דלתותיה בפני אנשי קהלת וארגוני החזית השונים שלהם, ותאפשר להם לשווק את מרכולתם הרעילה במסגרתה. ספק רב אם שרת החינוך יפעת שאשא-ביטון תעמוד כמכשול בפני הוועדה בראשות השכל, עמיתתה ב”תקווה חדשה”.

להבדיל מהשכל, שאשא-ביטון היא אשת חינוך בעברה, ובראיונות לרגל כניסתה לתפקיד הגדירה את ארגוני המורים כ”שותפים חשובים בקידומם של תהליכים חינוכיים”. אולם עד כה “רוח התקווה החדשה למשרד החינוך” שהבטיחה מרגישה דומה להפליא לרוח שנשבה במשרד בתקופת גלנט. המשך רפורמת “הגמישות הניהולית” שקידם גלנט; סירובה של שאשא-ביטון להתערב בהחלטה למנוע את הענקת פרס ישראל לפרופ’ עודד גולדרייך; והבחירה ביגאל סלוביק, סגן ראש המל”ל, לתפקיד מנכ”ל משרד החינוך – הם סימנים מדאיגים עבור מי שתולה בשאשא-ביטון תקווה לרסן את סוס הטרויאני שהחדיר פורום קהלת לוועדת החינוך.