לא לסגירה, לא להפרטה: להעביר את תחנת גלי צה”ל לידי עובדיה  

לאחרונה התעורר פולמוס ציבורי סביב החלטת שר הביטחון בני גנץ לסגור את תחנת הרדיו הוותיקה גלי צה”ל. עם זאת טרם פורסמה החלטה רשמית, ויש הסבורים שהכוונה היא להפרטה ולאו דווקא לסגירה. בכל מקרה ברור שלעובדי התחנה (עיתונאים, טכנאים, נהגים ועוד – רובם מאוגדים) יש סיבה לחשוש בנוגע לביטחונם התעסוקתי ולעתידם המקצועי.

בוויכוח נשמעו קולות רבים – מעיתונאים שעבדו בגל”צ במהלך שירותם הצבאי וקוראים עתה לסגור אותה, ועד אלה שדורשים להפריט את התחנה. במערכת הצבאית מתבצע תהליך הפרטה מסיבי (מכירת מפעלי הנשק והתחמושת, הנפקת התעשייה האווירית בבורסה ועוד). בשנים האחרונות מפריט הצבא שירותים ופעילויות שביצעו עד כה חיילות וחיילים.

ישנם בין ותיקי התחנה עיתונאים המתייצבים לצדה. רזי ברקאי אמר ליומון “הארץ”: “אם מניחים בצד את המילים הגבוהות של חופש העיתונות ומלחמה על השידור הציבורי, צריך להגיד שהמדינה תשרוד בלי גל”צ, אבל היא תשרוד גם בלי עיתון ‘הארץ'” (26.7).

ארגון העיתונאים טרם פרסם את עמדתו – וחבל שכך. לאחרונה נבחרה נורית קנטי, מהוותיקות בעיתונאי גל”צ, לעמוד בראש ארגון העיתונאים. הגיעה העת להשמיע את קולו של הארגון, שלרוב מפגין אומץ ואינו מתחמק מהגנת חבריו ועמיתיו למקצוע. קנטי רק הוסיפה לדברי ברקאי: “נכון שבשנים האחרונות קרו בתחנה דברים שלא בטובתה, ורבים מעובדי התחנה לא רצו במהלכים האלה ולא חשבו שהם טובים. הנהלה של כלי תקשורת תמיד צריכה לוודא שהיא נותנת מקום למגוון הקולות בחברה הישראלית. חשוב שבתוך זה יישמרו ערכים של שידור ציבורי”.

את מי משרתת העיתונות הפרטית

בניגוד לדבריו של ברקאי, לא צריך להשאיר בצד עקרונות כגון חופש העיתונות ושידור ציבורי. הסתעפויותיו של תיק 4000, הידוע גם כפרשת בזק-אלוביץ’ או פרשת בזק-וואלה –במשפט המתנהל כעת נגד ח”כ בנימין נתניהו – מצביעות על הקשר המשולש בין הון, שלטון ועיתון (במקרה הזה – אתר אינטרנט מרכזי). פרשה זו רק מבליטה ביתר שאת את הצורך בשידור ציבורי עצמאי מן השלטון ומן ההון.

לכן, לא די בהתנגדות להפרטה או לסגירת התחנה. יש לפעול למען הקמת קואופרטיב עובדי גל”צ שבכוחו להפעילה, ובכך להגן על מקור הפרנסה של עשרות עובדים תוך שמירה על עיתונות עצמאית ונושכת. אבל זה לא יהיה קל.

מניסיון אישי שכשל, אני יכול להעיד שצריך לבנות קואליציה רחבה של עיתונאים, ארגוני עובדים ומאזינים הגדולה בהרבה ממניין עובדי גל”צ. במחצית השנייה של שנות ה-90 ניסינו, יחד עם עיתונאי “דבר”, להציל את העיתון הוותיק שעמד בפני איומי סגירה מצד בעליו: ההסתדרות. דווקא הנהגת ארגון העובדים הגדול בישראל ביקשה, ואף הצליחה, לסגור את כלי התקשרות שלתפיסתה “הפסיק לשרת אותה” – כדברי איש העסקים חיים רמון והנשיא-שלא-היה עמיר פרץ, אז יושבי הראש ההסתדרות.

ניסיון של שנתיים בניהול עצמי של “דבר” הצליח במישור העיתונאי אך כשל כלכלית, בגלל שהארגון שאמור היה לשאת את דגל ההגנה על מקומות העבודה, ובמיוחד על עיתונות ציבורית שתשרת את העובדים – דווקא הוא עמד מנגד.

מערכה ציבורית ממושכת

לשם הצלת גל”צ והעברת הבעלות לעובדיה יש להתכונן למערכה ציבורית ממושכת. קודם כל, עובדי התחנה חייבים להסכים לכך ולהוביל את המהלך. שנית, על ארגון העיתונאים לקדם תוכנית פעולה הכוללת מחאה ומאבק, יחד עם התווית הכלים הארגוניים, הכלכליים והמשפטיים להשגת היעד. תנאי בל יעבור להצלחת המערכה הציבורית, שתהיה ממושכת, היא סולידריות פעילה מצד כלל העיתונאים. עד עתה סולידריות זו לוקה בחסר. קל למצוא טורים ופרשנויות שבקלות ראש קוראים “לסגור מיד את גל”צ”.

האם “כלי תקשורת בבעלות העובדים” הוא אכן חזון אוטופי? האם זה רעיון הגדול על מידותיהם של עובדי התקשורת? ייתכן כי בישראל רבים סבורים כך. אבל ברחבי העולם פועלים מאות כלי תקשורת בבעלות עובדיהם. הוותיק שבהם הוא “לֶה קָנָאר אֶנְשֵנֶה” (“הברווז הכבול”), שבועון צרפתי שנוסד ב-1915 כעסק פרטי והיוצא לאור מאז מדי יום רביעי. אך כבר בתחילת שנות ה-20 של המאה שעברה, עם פטירת מייסדיו, עבר השבועון לבעלות העובדים. הוא חדל להופיע רק במשך ארבע שנים, בשנות הכיבוש הנאצי.

בשבועון מופיעים תחקירים, מאמרים וקריקטורות העוסקים רובם בכלכלה, בחברה, בפוליטיקה ובתרבות בצרפת מנקודת מבט שמאלית. לשבועון עיצוב צנוע והוא מודפס בשלושה צבעים בלבד בפורמט “ברואדשיט” (כמו עיתון “הארץ”). “לה קנאר אנשנה” מסרב לפרסם מודעות בתשלום (כדי לשמור על עצמאותו) ומקור הכנסותיו הבלעדי הוא מאות אלפי המנויים והקוראים. הוא אף מפרסם מדי שנה מעל דפיו דין וחשבון על הכנסותיו והוצאותיו… והוא רווחי. 65 עובדיו נהנים מרמת שכר גבוהה במיוחד.