העמותות החליפו את מפלגות ההמונים: על הספר 'החברה האזרחית: בית ספר לפוליטיקה'

ספרו של ד"ר מיכאל מירו "החברה האזרחית: בית ספר לפוליטיקה" (רסלינג, 2021), מנסה לפצח את התופעה של התעצמות החברה האזרחית בישראל ובמדינות המערב. בעידן הניאו-ליברלי, בו החברות במפלגות הגדולות ובמפלגות בכלל צנחה, מועלית החברה האזרחית על נס כמופת דמוקרטי, ומספר הארגונים האזרחיים זינק.

אקדים ואומר כי אין הגדרה אחת לחברה האזרחית. זו כוללת לפי הגדרות שונות ארגונים דתיים, ארגוני צדקה, ארגוני חינוך וסיוע ועד ארגונים למען שינוי פוליטי ולאחריות חברתית. לכן, בבואנו לדון בחברה האזרחית יש להגדיר באופן ברור את תחום הדיון.

הסוציולוג הפוליטי אורי בן אליעזר מאוניברסיטת חיפה טען במאמרו ב-1999 כי החברה האזרחית בישראל אינה מביאה עמה בשורה חדשה: השפעתה הפוליטית, הכלים הפוליטיים שלה והיחסים בין הממשל לארגוני החברה האזרחית מתקיימים כולם במסגרת האידיאולוגית הניאו-ליברלית השלטת וסרים למרותה.

בהמשך טען מירו כי הפעילות של ארגוני חברה אזרחית סביבתיים כמו: "צלול", "מגמה ירוקה" או "אדם, טבע ודין" היא צרה וממוקדת במטרות קצרות טווח. פעילותם של ארגונים אחרים, לרבות פעילות ארגוני צדקה וסיוע וארגונים משפטיים כמו התנועה לאיכות השלטון המתמקדת בהגשת עתירות לבג"צ, אינה "פוליטית" כלל.

אם כן, מהו סוד קסמה של החברה האזרחית? לטענת מירו, הסוד הוא הדימוי של החברה האזרחית כ"טהורה ובלתי-מושחתת". כאנטיתזה לחברה האזרחית משמשות המפלגות הפוליטיות, הסובלות מתדמית שלילית ומאובדן לגיטימציה ציבורית. המפלגות מוצגות כמונחות על-ידי אינטרסים סקטוריאליים ומניעים אישיים, וכמנוהלות בחוסר מקצועיות ובחוסר יעילות משווע.

הספר דן גם בארגוני חברה אזרחית בעלי מטרות פוליטיות מוצהרות, כמו ארגוני הימין הקיצוני "רגבים" ו"אם תרצו". על אף חיבורם הטבעי למפלגות ימין, מבחינת מירו חוסים ארגונים אלה עדיין תחת מטריה משותפת עם ארגוני חינוך וסיוע. הטשטוש המכוון ביניהם במסגרת הקטגוריה העמומה של "חברה אזרחית" נועד להקנות לארגוני הימין לגיטימציה, ולצייר את עשייתם כפעילות תמימה שאינה חותרת תחת ערכים דמוקרטיים.

ארגוני חברה אזרחית אחרים, כמו "אנו" או "ציונות 2000", הוקמו בידי טייקונים ואנשי עסקים במטרה לאפשר להם להגדיל את השפעתם בזירה הפוליטית. חוק העמותות מ-1980 אינו אוסר על בעלי הון להקים ארגוני חברה אזרחית בעלי מטרות עמומות.

לפי אלכסיס דה טוקוויל, מההוגים הפוליטיים הבורגניים הבולטים במאה ה-19, החברה האזרחית היא לב הדמוקרטיה מעצם העובדה שהיא מנותקת וחופשיה ממוסדות השלטון. אולם לפי ספרו של מירו, המעבר מהחברה האזרחית אל מוסדות השלטון משמר את הכוח בידי האליטה ומוודא שלא יגיע לידי המוני העם.

ספרו של מירו מתמקד בתופעה שהוא מכנה "המרכול האזרחי", אותו מציעים ארגוני החברה האזרחית למפלגות ולאנשי ציבור שלדעתם התרוקנו מתפיסת עולם. לטענתו, מפלגות החלו לשאוב את האידיאולוגיה, הערכים, הלגיטימציה ואף את חברי הכנסת והמנהיגים שלהן מתוך ארגוני החברה האזרחית. כדוגמאות לדפוס זה מצביע מירו על היחסים בין "שלום עכשיו" ומרצ, או היחסים בין "רגבים" לבין מפלגות הציונות הדתית. לטענת מירו מדובר בתופעה מזיקה, שכן היא מביאה להדרה כפולה של הציבור מהתהליך הפוליטי: פעם אחת משום שהשתתפותו הפוליטית מצטמצמת להצבעה בקלפי ולצפייה בתשדירי בחירות, בעוד אנשי החברה האזרחית הם אלה שמנהלים את המפלגות; ופעם שניה משום שהציבור הרחב חסר את "הכישורים" המקצועיים ההולמים עבודה בארגוני החברה האזרחית.

האינפלציה של עמותות ושל ארגונים אזרחיים יולדת גם מפלגות חלולות מסוגן של קדימה, יש עתיד, כחול לבן וכולנו. מפלגות מעין אלה מצמצמות את המרחב הדמוקרטי הפנימי בו רשאים חברי המפלגה לעצב את דמותה ולבחור את מנהיגיה. ברוח התקופה, גם מפלגות דמוקרטיות יותר כמו הליכוד, העבודה או מרצ מעדיפות להתהדר בנציגים מהחברה האזרחית בשל קשר מדומיין בין החברה האזרחית לבין האזרחים בכלל.

מירו קובל על פרקטיקת המועדון הסגור של החברה האזרחית ומזכיר את חוק הברזל של רוברט מיכלס, לפיו בכל קבוצה נוטות אליטות להתגבש ולשמר את הכוח בתוכן. מירו מצביע על חפיפה בין אליטת החברה האזרחית לבין האליטה הצבאית והפוליטית בישראל, ומדגים זאת באמצעות מעקב אחר הקריירות של פוליטיקאים כמו איציק מרדכי, עמי איילון ואברהם הירשנזון שדילגו בנוחות בין התחומים. לטענתו, ארגוני החברה האזרחית משמשים כיום "בית ספר אזרחי" או מקפצה לפוליטיקה.

עם זאת, המעבר מהחברה האזרחית למוסדות השלטון מכתים במידה מסוימת את תדמיתם של המנהיגים החדשים. זו הסיבה לתחלופה הגבוהה במוסדות כמו הכנסת, שכשליש ממנה מתחלף בכל מערכת בחירות על מנת לשמר דימוי של מודל דמוקרטי ומעבר כוח בין נציגי ציבור שונים.

מירו ממקם את נקודת ההתחלה של תהליכים אלה בשנות ה-80 של המאה ה-20, בתקופת עלייתו של הניאו-ליברליזם. לדבריו, בעלי ההון ניסו לחסל את ההשתתפות ההמונית במפלגות הגדולות כדי לצמצם את הזירה הפוליטית הדמוקרטית, בה עשויים כוחות עממיים לחולל שינויים שיפגעו באינטרסים של ההון. מסיבה זו משקיעים בעלי ההון כספים רבים בארגוני החברה האזרחית, כדי לעצב את התהליך הפוליטי כרצונם.

חשיבות ספרו של מירו היא בפירוק "הקופסא השחורה" שמכונה "החברה האזרחית" לגורמיה, ובניתוח האינטרסים שעומדים מאחוריה. הוא מראה כיצד פועלת החברה האזרחית לשימור יחסי הכוח המעמדיים ולחיזוק האידיאולוגיה השלטת, ותורמת תרומה לדימוי של המערכת כדמוקרטית.