כנס של האוניברסיטה הפתוחה ומרכז אדוה: 40 שנה לספרו של שלמה סבירסקי 'לא נחשלים'

האוניברסיטה הפתוחה ומרכז אדוה ערכו בשבוע שעבר (1 עד 3 ביוני) כנס מקוון רב-משתתפים לציון יובל להקמת תנועת הפנתרים השחורים, ו-40 שנה לפרסום ספרו של ד"ר שלמה סבירסקי "לא נחשלים אלא מנוחשלים".

בין המושבים שנערכו במסגרת הכנס, בהשתתפות עשרות חוקרים ופעילים, יהודים וערבים: "האם יש כלכלה פוליטית מזרחית?", "פוליטיקה מזרחית", "תולדות הפנתרים השחורים", "יהודים וערבים בעקבות חוק הלאום", "בין הדרום הגלובלי ללוקאלי", "המאבק המזרחי והרשתות החברתיות", "הסללה ומאבק בהסללה", "מזרחי, ימני, מסורתי", "המאבק המזרחי בשנות ה-50".

במושב "כלכלה פוליטית מזרחית" השתתף עורך "זו הדרך", ד"ר אפרים דוידי, שדן בשאלה: "האם, לאחר ארבעה עשורים מפרסומו, עומד הניתוח של 'לא נחשלים אלא מנוחשלים' על כנו". זאת, מתוך פרספקטיבה מרקסיסטית. להלן קטעים מתוך ההרצאה.

———

הספר "לא נחשלים אלא מנוחשלים – מזרחים ואשכנזים בישראל: ניתוח סוציולוגי ושיחות עם פעילים ופעילות" פורסם בהוצאת מחברות למחקר ולביקורת, בשנת 1981.  התיזה המרכזית של סבירסקי היא שלישראל "מבנה מעמדי ייחודי הנובע מאופייה הייחודי של התפתחות הכלכלה הישראלית. הבורגנות הישראלית היא אשכנזית בעיקרה, בעוד הפרולטריון היהודי בישראל הוא מזרחי בעיקרו […] תהליך ההתפתחות הספציפי של הכלכלה והחברה בישראל יצר לא חלוקת-עבודה בעלמא, אלא חלוקת עבודה עדתית; על כן המאבק המעמדי הוא לא מאבק של 'פועלים' בעלמא, אלא מאבק של מזרחים" (עמ' 357-356).

תרומתי לדיון תעסוק בקצרה בשלוש שאלות מרכזיות: האם, בחלוף ארבעה עשורים, המונח "מאבק מעמדי מזרחי" עדיין מתאר את המציאות באופן מדויק, ועדיף על "מאבק מעמדי בהשתתפות עובדים מזרחים"? האם חלו שינויים במבנה של החברה הקפיטליסטית הישראלית, לרבות שינוי בהרכב מעמד העובדים? והאם בחלוף הזמן חלו שינויים בהרכב המעמד הבורגני, בעלי ההון, בישראל?

כמה מילות הקדמה. סבירסקי נמנה עם הראשונים (ועד כמה שידוע לי – הבודדים) שעשה שימוש בתיאוריית התלות ("גישת התלות" כלשון הספר) כמסגרת עיונית לניתוח החברה הישראלית. תיאוריית התלות עוצבה בקרב כלכלנים באמריקה הלטינית בשנות החמישים, אך חלה בה תפנית רדיקלית לאחר המהפכה הקובנית ב-1959. היא שולבה מאז עם המרקסיזם, והושפעה בייחוד מספרו של ולדימיר איליץ' לנין "האימפריאליזם: השלב העליון של הקפיטליזם" שפורסם ב-1916.

תיאוריית התלות נשענת על תפיסת עולם שלפיה מדינות תת-מפותחות ועניות בפריפריה הקפיטליסטית העולמית מנוצלות בידי מדינות אימפריאליסטיות מפותחות ועשירות שבמרכז, המבקשות לשמר את עושרן ואת צמיחתן הכלכלית. עונין של המדינות התת-מפותחות נגזר מאופי השתלבותן במערכת הקפיטליסטית העולמית ומתפקידן בה במסגרת חלוקת העבודה. גישה זו הייתה מנוגדת לטענתם של כלכלנים מהזרם המרכזי, לפיה תת-הפיתוח הוא תוצאה של השתלבותן החלקית של הפריפריות במערכת הקפיטליסטית העולמית.

בתיאוריית התלות מצדדים רבים ברחבי העולם, ועמם נמנו הוגי דעות בולטים כגון הסוציולוג וההיסטוריון האמריקאי עמנואל ולרשטיין (2019-1930), הסוציולוג האמריקאי-גרמני אנדרה גונדר-פרנק (2005-1929) שהתגורר במשך שנים רבות באמריקה הלטינית, והכלכלן המצרי סמיר אמין (2018-1931). יצוין שעבודותיהם של ולרשטיין, גונדר-פרנק, אמין והחוקרים הלטינו-אמריקאיים הרבים שפיתחו את תיאוריית התלות טרם תורגמו לעברית.

באמצו את תיאוריית התלות הסיק סבירסקי, כי הבורגנות האשכנזית מעוניינת לשמר את חלוקת העבודה העדתית, בה המזרחים היו לפרולטריון. לטענתו, לא היה ממש בגישות המרכזיות בסוציולוגיה הישראלית דאז, שגיבשו מושגים כמו "כור היתוך", "גישור על הפערים", ו"קיבוץ גלויות". העזה זו עלתה לסבירסקי בקריירה אקדמית, והוא פוטר מאוניברסיטת חיפה. זאת, בעקבות מאמריו בכתב העת "מחברות למחקר ולביקורת" (שראה אור בין השנים 1984-1978) ועוד בטרם פורסם הספר.

בספרו "הסוציולוגיה הישראלית – ההיסטוריה הרעיונית, 2018-1882" (הוצאת אוניברסיטת בן גוריון, 2020), ציין אורי רם כי "מחברות למחקר ולביקורת" חוללו שינוי מן היסוד בסוציולוגיה הישראלית. לדבריו, המחברות היו "קו פרשת המים בין הגישה הממסדית ובין הגישה הביקורתית בסוציולוגיה" (עמ' 120).

ברנשטיין, נאמר: "עמל כפיים, של מי, עבור מי, תמורת מה? שאלות אלה לא נשאלו, לא על ידי ההנהגה הפוליטית, ולא על-ידי הסוציולוגים והכלכלנים. תהליך העבודה הוצג כתהליך ניטרלי, בלתי אנטגוניסטי, המשמש ל'בניין הארץ'" ("מי עבד במה, עבור מי, ותמורת מה? הפיתוח הכלכלי של ישראל והתהוות חלוקת העבודה העדתית", בתוך "החברה הישראלית: היבטים ביקורתיים" שערך אורי רם, (פורסם בהוצאת ברירות ב-1993, עמ' 143).

מי שולט בישראל?

אשר לשאלת השינויים בהרכב מעמד בעלי ההון בישראל מאז פרסום "לא נחשלים" לפני 40 שנה, ניתן לקבוע כי טענתו של המחבר עדיין בתוקף – בעלי ההון בישראל הם בעיקר אשכנזים. אמנם אין בנמצא מחקרים אקדמיים על מעמד בעלי ההון המקומי, אך ניתן להסתייע במקורות עיתונאיים. הירחון הכלכלי "דה מרקר" מפרסם מדי שנה, מזה 18 שנה, את רשימת "500 העשירים בישראל". הרשימה המעודכנת האחרונה פורסמה ביולי אשתקד, אבל אז הפרידו העורכים בין "המיליארדרים" לבין "סתם עשירים". מיהו מיליארדר? לפי הירחון, רק 57 בעלי הון מתוך ה-500 "שוקלים" (אם להשתמש במונח האמריקאי) מעל מיליארד דולר או כ-3.3 מיליארד שקל. אף לא אחד מהם הוא ערבי. במקום הראשון בטבלה: מרים אדלסון, אלמנתו של שלדון אדלסון, מידידיה הקרובים של משפחת נתניהו, שהונה מוערך ב-22 מיליארד דולר. במקום האחרון בקרב המיליארדרים: האוליגרך האוקראיני-ישראלי-קפריסאי תושב שוויץ, איגור קולומויסקי, שהונו מוערך "רק" במיליארד דולר. קולומויסקי הוא גם שותפו העסקי של נשיא אוקראינה וולודומיר זלנסקי. רשימת המיליארדים כוללת בעלי הון שעשו את כספם בחו"ל וממעטים לשהות בארץ.

עוד עולה מהרשימה של "דה מרקר" שהציונות השיגה אחד מיעדיה: ישראל הפכה מולדתם של בעלי הון יהודים, המגיעים אליה מכל פינה בעולם בה הם מסתבכים עם השלטונות, או כאשר הם זקוקים למקלט מס בטוח וחוקי. יש לציין שכמעט כל בעלי ההון המתפרסמים ברשימה הם יהודים. רק שתי משפחות ערביות הסתננו לרשימה בסוף התור, בקרבת המקום ה-500 (פחות  מ-0.5%!). העשירים ברובם הם אשכנזים: בקרב המיליארדים, רק 15% הם יהודים מזרחים.

ומה עם המנוחשלים?

ומה לגבי מעמד העובדים? מה מצבו 40 שנה לאחר פרסום ספרו של סבירסקי? כאן עולות לפחות שתי שאלות: האחת, האם אכן קיים זיהוי בין עדה למעמד? והשנייה, האם השתנה הרכב מעמד העובדים במהלך העשורים האחרונים?

סבירסקי הסביר בספרו (עמ' 355) שהמאבק המעמדי בישראל היה למאבק עדתי-מזרחי בגלל מצבו המיוחד של מעמד העובדים המקומי, אותו השווה למעמד העובדים בבריטניה בתקופתו של קרל מרקס, במחצית המאה ה-19.

אך ההשוואה של סבירסקי בין מעמד הפועלים באנגליה של המאה ה-19 לבין מעמד הפועלים בישראל של המחצית השנייה של המאה ה-20 לוקה בחסר. בבריטניה הקפיטליסטית בתקופתו של מרקס אכן התחוללו שינוים משמעותיים בהרכב מעמד העובדים. אחד השינויים החשובים היה – השתלטות בעלי אדמות אנגלים על אדמות אירלנד והפיכת חלק מאיכרי אירלנד המנושלים והרעבים לפועלים שכירים באנגליה התעשייתית. משום כך הרכב מעמד העובדים הבריטי לא היה הומוגני מבחינה לאומית. מרקס הקדיש לכך פרקים נרחבים בכתיבתו ובעשייתו הפוליטית. האם ניתן להשוות בין האירים במחצית המאה ה-19 למזרחים בישראל במחצית המאה ה-20?

מרקס הסביר שהמעסיקים האנגלים פוררו את מעמד העובדים בבריטניה סביב "השאלה האירית". בכתביו הצביע על כך שהפועל האנגלי רואה בעמיתו האירי נציג של עם נחות, ואילו הפועל האירי רואה בעמיתו הבריטי נציג של האימפריה הכובשת. לפי מרקס, על מנת לשחרר את מעמד העובדים הבריטי כולו מהאיבה הלאומית, נחוץ היה לשחרר קודם כל את אירלנד מהכיבוש הבריטי. קצרה היריעה מכדי להתייחס כאן למנגנוני התעמולה, לאפליה הממוסדת ולתפקידם של הממסדים הדתיים בניתוח של מרקס, אבל ברור ש"הפרד ומשול" היה אחד הכלים העיקריים בידי המעסיקים הבריטים באותה עת שחתרו לנצל את העובדים האנגלים והאירים כאחד, ובכך למקסם את רווחיהם על חשבון מעמד הפועלים.

התיאור של מרקס את השאלה האירית אינו דומה למצבם של העובדים המזרחים בישראל, אבל דומה עד מאוד לזה של העובדים הערבים-פלסטינים בישראל מ-1948 ועד ימינו, ושל הפועלים הפלסטינים תושבי השטחים הכבושים המועסקים בישראל מאז 1967. כלומר, סבירסקי התעלם מהעובדה שמעמד העובדים הישראלי אינו מורכב, אז והיום, מ"קצת אשכנזים והרבה מזרחים". בתחתית הסולם ישנה קבוצה שהיא "פרולטרית יותר" מהמזרחים: העובדים הערבים. אז כמו גם היום, חלקם של הערבים בכלל העובדים בענפי התעשייה והבנייה הוא הגבוה ביותר. כמחצית העובדים הערבים הם עובדי ייצור או פועלי בניין.

כך היה המצב גם בעת שנכתב "לא נחשלים". לדברי תמר גוז'נסקי (בספרה "בין נישול לניצול: שכירים ערבים – מצבם ומאבקיהם". הוצאת פרדס, 2014), אחד הגורמים לביטול הממשל הצבאי ב-1966 היה "הביקוש הגובר לפועלים לא-מקצועיים ומקצועיים. עם הגידול המואץ של ענפי השירותים הפיננסיים והציבוריים, צעירים יהודים רבים יותר נקלטו בענפים אלה, ונוצר מחסור בפועלים בבנייה, בתעשייה, בשירותי אוכל ובשירותים אישיים. לכן ההשתלבות הייתה במסגרת הסללה של כוח עבודה זול, כלומר שילובם של הפועלים הערבים במסלולים שהתפנו של עבודה פיסית, של מקצועות המתוגמלים בשכר נמוך ושל עבודות זמניות".

בעשורים האחרונים נוספה קבוצה נוספת בתחתית המדרג השכר ותנאי עבודה: מהגרי עבודה, פליטים ומבקשי מקלט שהם כ-10% מכלל העובדים במדינת ישראל. מעמד העובדים בנוי כיום שכבות-שכבות לפי השתייכות לאומית-עדתית. פיצול זה של מעמד העובדים הוא כר פורה לניצול מוגבר – כפי שאירע בבריטניה בתקופתו של מרקס… ומתרחש ברחבי העולם גם בימינו אנו.