השגרה הבלתי נסבלת של הכיבוש: עוד בוקר שחור בכפר לאקיף

לא שומעים בחדשות על כפר לאקיף שבצפון הגדה המערבית הכבושה. מעט יותר מעשור אחרי הכיבוש ב-1967, הופקעו מרבית אדמות הכפר לטובת הקמת ההתנחלות קרני שומרון. ב-2007, בעקבות הקמת חומת ההפרדה הגזענית, נגזלו מהכפר עוד 657 דונם של אדמות חקלאיות – כרבע מהקרקע שבבעלותו. לא חלפו תריסר שנים, ובשנת 2019 הוקם על אדמות הכפר המופקעות אזור תעשייה עבור ההתנחלות קרני שומרון.

מן הסתם, לא היינו מונים את כל העובדות הללו כאשר עשרות ילדים נהרגו בשבוע שחלף בהפצצות הנוראיות ברצועת עזה, וכאשר משפחות שלמות הופכות פליטות בארצן כי בתיהם הפכו תילי חורבות.

אבל לאחרונה אירע בכפר לאקיף מקרה פעוט; מקרה שלא נגמר בפצועים, בהרוגים או בשפך דם. מקרה שאולי היה נשמט מן התודעה, אם לא היה כה סמלי למציאות חיינו בארץ: היוהרה, הזלזול, תחושת העליונות והגזענות. הייתה זו שעת אחר-הצהריים. צעירים יושבים על כסאות פלסטיק בפתח אחד הבתים על אם הדרך בכפר לאקיף. אולי סיימו זה עתה יום עבודה, אולי ממתינים לסעודת שבירת הצום, אולי מדברים על מה שצעירים מדברים בעתות פנאי: אהבה? עתיד? חתונה? פוליטיקה? הם שקטים, מחויכים, רגועים. מצלמת האבטחה המוצבת במקום מצלמת ללא הרף.

ג'יפ צבאי נעצר לידם. בצילום נראה שהנהג משוחח עם אחד הצעירים היושבים. איש מהחיילים בג'יפ אינו יוצא מהרכב, איש מהצעירים לא ניגש אל הרכב… לא מתקיים עימות, לא מילולי ולא פיסי. הג'יפ הצבאי נוסע מעט קדימה, ולפתע משליך אחד מיושביו רימון הלם לעבר חבורת הצעירים השלווים. הם נבהלים, מזנקים ממקומם ונמלטים בעוד הרימון מתפוצץ. המצלמה מתעדת הכל. איש לא סיכן את היושבים בג'יפ.

אבל הרימון הוטל. הרימון הוטל כי אבדה האנושיות; הרימון הוטל כי טופחה עד מחנק הגזענות; הרימון הוטל בגלל אובדן צלם; הרימון הוטל כי הגאווה והביטחון שלעולם נחיה על חרב הניצחונות מוליכים אותנו שולל.