קריאה למתכננים: לא לתת יד לתכנון שדוחק את הפלסטינים ממקומותיהם

ב-30 במרץ 1976, התחולל יום האדמה הראשון. המפגינים מחו אז על החלטת הממשלה להפקיע אדמות של אזרחים ערבים בגליל. המחאה התמקדה בקיפוח הכלכלי והתרבותי המתמשך מצד השלטון הישראלי. לישובים ערבים הוכנסו כוחות צבא ומשטרה כדי לדכא את ההפגנות. שישה מפגינים נורו למוות.

אירועי אוקטובר 2000  פרצו בין היתר כמחאה על הדיכוי הצבאי האלים להתנגדות הפלסטינית לכיבוש, ובשל עלייתו של יו”ר הליכוד דאז, אריאל שרון, להר הבית/אל-חראם אל-שריף. 13 מפגינים נהרגו, רובם המוחלט כתוצאה מירי של המשטרה. ועדת אור, שבדקה את האירועים, קבעה בין היתר “כי יש לטפל באפליית האזרחים הערבים בקרקעות ודיור בדחיפות, ולהקצות קרקע לבנייה בחברה הערבית, כמענה לצרכים לגיטימיים של גידול טבעי”.

ההפגנות שהתעצמו בשבועות האחרונים נגד פינוי משפחות פלסטיניות בשייח’ ג’ראח, נגד ההגבלות על מספר המתפללים במסגד אל אקצא ונגד הקמתן של התנחלויות יהודיות בלב שכונות פלסטיניות בירושלים,  התפשטו לישובים ערבים נוספים בישראל ולערים מעורבות. תגובת המשטרה דומה מידי לזו שנקטה בשנים 1976 ו-2000.

הסיבות למאבק לפני 45 שנה היו רלוונטיות גם בשנת 2000 והן עדיין רלוונטיות היום. מאבק התושבים הפלסטינים בירושלים המזרחית ובגדה – נגד הכיבוש, נגד ניכוס אדמותיהם על-ידי מתנחלים ונגד תכניות שאינן מאפשרות בנייה לצרכי מגורים – מקביל למאבק האזרחים הערבים בישראל נגד מדיניות של אפליה מתמשכת בתחום התכנון המרחבי, מדיניות שמובילה למצוקת דיור קשה, לבנייה ללא היתרים ולאיום בהריסת בתים.

לשואלים איך הגענו עד הלום? התשובה היא שהכתובת הייתה על הקיר: מאז שנת 1948 גדל מספרם של אזרחי המדינה הערבים פי 8, אך הקרקע שלהם הצטמצמה ב-50%.

כמו כן, מאז סיפוחה דה-פקטו של ירושלים המזרחית ב-1967 מעל 80% מקרקעות התושבים הפלסטינים הופקעו, נוכסו או תוכננו לטובת בנייה של שכונות יהודיות, גנים לאומיים ואתרים ארכיאולוגים. והתושבים הפלסטינים בירושלים המזרחית מהווים כ-40% מאוכלוסייתה של העיר, אך כל שטחי השכונות הפלסטיניות מסתכמים פחות מ-20% משטחה.

בעוד שהתכניות של שכונות יהודיות בירושלים וישובים יהודיים מאפשרות בנייה למגורים, רבות מאלו שהוכנו לישובים ערבים ולשכונות פלסטיניות כמעט ואינן מאפשרות תוספות בנייה למגורים. בישובים הערבים בישראל, בירושלים המזרחית ובשטח C, העדר תכניות עדכניות גורמת למחסור חריף בדיור, ובנייה ללא היתרים. כך רבים מבתיהם של פלסטינים שחיים תחת שליטתה של ישראל, נמצאים בסכנה מתמדת של הריסות.

מה שמתרחש היום אינו רק מאבק בין לאומים ודתות ושל אוכלוסייה ילידית נגד צמצום מרחב המחייה שלה. זהו מאבקם של א/נשים למען חיים בכבוד בבתים המוגנים מהריסות, למען חיים בישובים בהם קיימות תשתיות ראויות ושירותים חברתיים, ולמען סיום דחיקתם ממקום יישוביהם.

אנו, פעילי “במקום – מתככנים למען זכויות תכנון”, מצטרפים לקריאה לשים קץ לכיבוש, להפסקת האלימות ולפגיעה בחפים מפשע בעזה. אנחנו מוסיפים פנייה אל קהילת המתכננים לא לתת יד לתכנון שדוחק את הפלסטינים ממקומותיהם ולא מאפשר להם חיים בכבוד ומימוש זכויותיהם. אנחנו מייחלים שישראל תלמד כבר שהשימוש בכוח הוא בחירה הדנה את כולנו לחיים בצל אלימות תמידית.