fbpx

בעקבות יום העובדת והעובד הבינלאומי: על מקורות ה-1 במאי

ממאבקם של פועלים אוסטרליים עד אירועי היימרקט 1886 בשיקגו

ב-21 באפריל 1856 הכריזו פועלי בניין במדינת ויקטוריה שבדרום אוסטרליה על שביתה כללית, כחלק מהמאבק ליום עבודה בן שמונה שעות. בהדרגה הפך יום זה מועד קבוע בלוח השנה והפיח השראה בפועלים אמריקאים שערכו אף הם שביתה בתאריך זה. האחד במאי צוין לראשונה כיום סולידריות מעמדית בינלאומית לזכר נרצחי טבח היימרקט.

במאי 1886 הכריזו ארגוני העובדים בשיקגו על שביתה כללית (שהייתה אז אסורה לפי החוק בארצות הברית). ב-3 במאי הרגה המשטרה שני פועלים. בתגובה, ב-4 במאי התכנסו אנרכיסטים ופעילי איגודים מקצועיים בכיכר היימרקט בעיר. לתוך הקהל הושלכה פצצה – לא ברור מאין – אך השוטרים השתמשו בכך כתירוץ לדכא את ההפגנה באלימות רצחנית, וכתוצאה מכך נרשמו אבדות רבות בנפש. שמונה ממארגני ההפגנה נגזר דינם למוות. בשנת 1893 חנן מושל אילינוי שלושה מהם שנותרו בחיים, והודה כי משפטם היה עיוות דין. בעקבות אירועים אלה נקבע האחד במאי כחג הפועלים.

ההיסטוריה רווית הדם של התקבעות האחד במאי כחג הפועלים הבינלאומי מקבילה להיסטוריה של המאבק ליום עבודה בן שמונה שעות. שני מאבקים אלה הם חלק בלתי נבדל מהאינטרנציונל השני (1916-1889), בו פעלו המנהיגים הדגולים של  הסוציאליזם במאה ה-19 וה-20 – מוולדימיר איליץ' לנין ועד קלרה צטקין. האינטרנציונל השני היה הכר ממנו צמחו הקומוניסטים והסוציאל-דמוקרטיה המודרנית. רבות מהדילמות המעסיקות את השמאל כיום הגיעו בו לכדי ניסוח פורמאלי: מאבק למען זכויות או מהפכה? מיקוד במאבקים מקומיים או שיתוף פעולה גלובאלי? מאבק כולל בקפיטליזם או ניסיון לשפר את תנאי החיים הקשים מנשוא של הפועלים? האחד במאי סימל ומסמל את הניסיון למאבק גלובאלי אמיתי לשחרור כולל מהקפיטליזם.

רוזה לוקסמבורג (1919-1871), שפעלה באינטרנציונל השני, וכתבה, בין היתר, את החיבור המופתי ואבן היסוד בסוציאליזם המהפכני ״רפורמה או מהפכה״, כתבה ב-1894, בחיבור על האחד במאי:

"האחד במאי הראשון דרש יום עבודה של שמונה שעות. אך אפילו אחרי שמטרה זו הושגה, לא ויתרו על האחד במאי. ככל שיימשך מאבק הפועלים נגד הבורגנים והמעמד השולט, ככל שדרישותינו לא ימולאו, האחד במאי יבטא דרישות אלו. וכאשר ימים טובים יותר יבואו, כשמעמד הפועלים הגלובאלי ינצח עבור העולם כולו, תחגוג האנושות את האחד במאי לציון המאבקים שלהם והסבל שבעבר".

אלינור מרקס (1898-1855), הצעירה בבנותיו של קרל מרקס, הייתה פעילה מרכזית באינטרנציונל השני מראשיתו, ממייסדות ארגוני הפועלים המודרניים בבריטניה ותיאורטיקנית סוציאליסטית פמיניסטית מבריקה בזכות עצמה. מרקס נמנתה עם הנשים המרכזיות בשמאל הבינלאומי של המאה ה-19. ביוגרפיה חדשה שלה מאת רייצ׳ל הולמס מציבה אותה כאחת הנשים המרכזיות במאבק ליום עבודה בן שמונה שעות. מרקס הייתה מהדוברות המבוקשות ביותר בחוגים סוציאליסטיים בני זמנה, ולכן אין זה מפתיע שנשאה דברים באירוע האחד במאי הראשון בלונדון, שהתרחש בהייד פארק. בנאומה ציינה:

״אני מדברת כאן לא רק כחלק מאיגודי העובדים אלא כסוציאליסטית. סוציאליסטים מאמינים שהיום בן שמונה השעות הוא הצעד הראשון והבהול ביותר שעלינו לקדם. אנו עובדים לקראת זמן בו לא יהיה מעמד אחד המכלכל שניים אחרים, ולא יהיו עוד מובטלים בחברה, בחלקיה העליונים והתחתונים. אין זה הסוף אלא רק תחילת המאבק. לא מספיק להגיע לכאן ולהפגין למען יום עבודה בן שמונה שעות… עלינו לפעול למען המטרה הכוללת מדי יום, ולגרום לגברים, ובעיקר לנשים בהן אנחנו פוגשים, להצטרף למאבק ולסייע לנו״.

ברוחה של אלינור מרקס, אנחנו מציינים את האחד במאי כדי לזכור את המאבקים המראים לנו את הדרך שכבר עברנו ואת המחיר הכבד ששילמו עבורם חברינו בעבר – אך גם את הדרך הרבה שעוד נותרה לנו: מלחמה בקפיטליזם, ניצחון העובדים, ביטול מעמדות ושחרור כלל האנושות.

אנו עושים מאמצים להביא ידיעות בדוקות ומדויקות, ולא להפר זכויות יוצרים. אם נתקלת בטעות או בהפרת זכויות יוצרים, אנא פנה/י אלינו בהקדם במייל info@zoha.org.il

דילוג לתוכן