fbpx

בחג החירות יש לזכור את המטפלות הסיעודיות המסורות המגיעות לישראל

ראוי לזכור שהחברה שלנו מעודדת דפוסי העסקה שאנחנו, כבני חורין, לעולם לא היינו מסכימים להם

אני רוצה להקדיש, בימים האלה שבין יום האישה לפסח, מלים של הודיה למטפלות המסורות שמגיעות לישראל מהפיליפינים, הודו, סרי לנקה, מולדובה, אוזבקיסטן, אוקראינה, רומניה, נפאל, קולומביה, ומדינות אחרות. נשים שבאו להציל את המשפחות שלהן מחרפת רעב. שנכנסות לחובות עצומים בארצותיהן בגין סכומי העתק שהן משלמות לגורמים מפוקפקים עבור הזכות לעבוד כאן.

אני כאן כדי להגיד בפירוש, ערב חג החירות, כי עבודתן המבורכת מסביב לשעון קרובה לעבדות. עבודתן של המטפלות מזכה את משפחותיהן ברווחה. אך לא רק אותן. עבודתן מאפשרת רווחה גם למשפחות של קשישים ואנשים עם נכויות ומוגבלויות שחיים בינינו. נשים (וגברים) אלו קיבלו על עצמן לחיות בנפרד ממשפחותיהן. הן אינן מגדלות את ילדיהן. במקום זאת, הן מטפלות באוכלוסייה המודחקת שלנו, שפגיעותה כל כך בולטת בתקופה הנוכחית. ראינו כולנו באיזו קלות נתפש מוות של אדם קשיש או "בעל מחלות רקע".
נשים אלו הן גיבורות מעמד הפועלות, אף כי רובן ככולן אינן מרגישות גיבורות – העבודה הסיזיפית, הבלתי מתוגמלת, האינטימית כל כך, אינה מותירה מקום רב לתחושת גבורה. אך אני כן רוצה להביא חלק קטן מסיפורי הגבורה שנתקלנו בהם בחודשים האחרונים.
מ' הגיעה לישראל מן הפיליפינים אחרי שבעלה עזב אותה ואת שתי בנותיהן. היא עזבה כשהיו פעוטות. 18 שנים עבדה כאן. בשנה האחרונה התגלתה בגופה מחלת הסרטן. אך היא המשיכה לטפל במעסיק שלה, בעודה עוברת טיפולי כימותרפיה. לבסוף, כשהפרוגנוזה הפכה סופנית, היא נסעה הביתה, לחלוק את רגעיה האחרונים עם משפחתה.
ד'  מסרי לנקה, עברה הטרדה מינית חוזרת ונשנית על ידי המעסיק שלה. היא החליטה לדווח על כך לרשויות, למרות שבחברת כוח האדם לא הקשיבו לה, ולמרות שהייתה במצב שהיא כבר אינה יכולה לעבוד בישראל.

פ' מהודו כבר שנה לא יצאה ולו ליום מנוחה אחד. המטופל שלה אינו מוכן לקבל אף עובדת אחרת במקומה. ילדיו מושכים בכתפיהם, והיא כבר עברה את התקופה שהיא רשאית להחליף בה מעסיק, ונאלצת להמשיך לעבוד ללא חופשות.

א', מאוקראינה, יצאה לחופשה קצרה בארצה ולא הצליחה לחזור לישראל עקב הגבלות מגפת הקורונה. בכדי לשוב ולהשלים את התקופה בה מותר לה לעבוד, התבקשה ע"י חברת כוח האדם בארץ "לסדר עניינים" בקייב. "לסדר עניינים" = תשלום דמי תיווך לא חוקיים נוספים על אלה ששילמה כאשר נכנסה ארצה. באומץ היא הסכימה לדווח על ניסיונות הסחיטה הללו. כאשר בתה של המעסיקה של ל' מהפיליפינים גילתה שהיא בהריון, והבינה את ההשלכות לכך, כפתה עליה לכתוב מכתב התפטרות, באופן המנוגד לדין. כאשר הגיעה ל"קו לעובד" וניסתה לעמוד על שלה, העלילה עליה עלילות שווא והכפישה אותה ואת הטיפול שלה בקשישה. כיום היא נלחמת על זכויותיה בבית הדין לעבודה.

א' היא עובדת ממולדובה המטפלת בקשיש משותק המרותק למיטתו. כאשר אשתו, אשר שילמה לה שכר וזכויות כל חודש נפטרה, היא הפסיקה לקבל שכר באחת. במשך שלושה חודשים היא ממשיכה לטפל בו, מבקשת תרומות מחברות מולדביות, העובדות בשכנות אליה, בכדי שתוכל לקנות אוכל תרופות וטיטולים. בתו היחידה של המעסיק מתגוררת בחו"ל ומסרבת לשתף פעולה. גם בימים אלו היא ממשיכה לטפל בו, ללא שכר, בתקווה שהאפוטרופוס שמונה לאחרונה יצליח לשלם לה.

 אנו שומעות סיפורי גבורה

אין קץ לסיפורי הגבורה שאנחנו שומעות מדי יום בקו לעובד. אבל אין גבורה ללא מאבק. ועל המאבק הזה אנחנו צריכות לדבר. אנחנו צריכות לדבר על כך שבמשך עשורים ייצרנו דפוס העסקה נצלני ופוגעני רק כי אנחנו יכולים. קשה לנו לדבר על זה. הרי לכולנו יש/היו/אולי יהיו בני משפחה מטופלים על ידי עובדת סיעוד בבית, שהיא ממש חלק מהמשפחה, אבל החלק הזה שמגהץ לנו ולפעמים מקפל את הכביסה. אבל חשוב לומר את זה – אנחנו מעודדים דפוסים שאנחנו, כבני חורין – לא היינו חותמים עליהם בחיים. אנחנו צריכות לדבר על כך שזמינות של 24 שעות ביממה לעבודה, ששה ימים בשבוע – בשכר מינימום של 42 שעות שבועיות, זה לא סביר לאף עובד/ת.

אנחנו צריכים לדבר על הסיבה לכך שיש עובדות שמוותרות על יום המנוחה השבועי שלהן, שמבקשות לעבוד שבעה ימים בשבוע, כי על כתפיהן רובצים חובות עתק לגורמים לא חוקיים, וקיים לחץ מהבית להביא עוד ועוד כסף.

אנחנו צריכות לדבר על זה שרבים מן המעסיקים לא מאפשרים לעובדות לצאת ולו לחמש שעות להתאוורר, למרות שהן רוצות – כל כך רוצות. וגם אם יצאו לחמש שעות – אלו ירדו מיום החופש שלהן.

אנחנו צריכות לדבר על הירידה לחיי העובדת עד לרמת חיי האהבה שלה (למהגרי עבודה אסור לנהל זוגיות עם מהגרי עבודה אחרים בישראל על פי נהלי רשות האוכלוסין וההגירה), על ההגבלות "בקטנה" על אזורים גאוגרפיים בהם מותר לעובדת לעבוד, על מספר הפעמים המוגבל בו היא רשאית להתפטר.

אנחנו צריכים לדבר על כך שדפוס העבודה הזה נוצר מתוך צורך המדינה לשלוט בעובדות ובמעסיקים. על כך שהמדינה מבקשת לבעוט את אותן "בנות המשפחה" החוצה ברגע שהן חולות, או בזוגיות, או סתם כאשר המעסיק שלהן מת והמשפחה לא משלמת להן. זמנך נגמר – עכשיו אל תהרסי בגופך את מדינת ישראל היהודית (והדמוקרטית). אנחנו צריכות לדבר על הרווחים העצומים של תאגידי כוח אדם וחברות סיעוד שגוזרים קופון על ההעסקה הזאת.

החרדה העצומה והדאגה של ילדים להוריהם הקשישים נהירות לכולנו. רק לאחרונה שמעתי מעסיקים שכועסים על כך שהעובדות "מראיינות אותם" בתקופת הקורונה. הם חשו מושפלים כאשר עובדת בחרה באחרים על פניהם. הם כעסו כאשר לא יכלו להזמין עובדת חדשה מחו"ל שאולי תהיה מוכנה לעבוד קשה מתוך הודיה על כך ש"הביאו" אותה. ישבתי בישיבה בה נאמרו הדברים וחייכתי חיוך מריר. הלב יוצא לאותם סיעודיים קשים. אבל עם זאת – מדובר בהפנמה מוחלטת של תחושת הזכאות שנתמכת על ידי הנהלים והלך הרוח הכללי. מי היא אותה פיליפינית או מולדובנית שתחליט איפה לעבוד? למה בכלל מותר לה לבחור.

זרה מטפלת באימא

ד"ר אירית פורת, מתנדבת וותיקה מאוד בקו לעובד, אשר כתבה את עבודת הדוקטורט שלה בנושא, חותמת את ספרה (שעתיד לצאת, עדיין בעבודה) "זרה מטפלת באימא" כך:
"בעיניי הביטוי הבולט ביותר של האחרוּת במקרה של מהגרות עבודה בסיעוד מתבטאת בתפישה הפרטית והקולקטיבית שלפיה מהגרת עבודה זמינה 24 שעות ביממה (זו ההבטחה ובעקבותיה – הציפייה), שהיא לא זקוקה לשעות התרעננות או פנאי, שהיא לא חייבת לצאת לחופשה שנתית, ש"אצלם זה ככה": להיפרד מהמשפחה לשנים רבות, שהיא יכולה לשאת את משקלו של מטופל כבד, "כי יש לה טכניקה". כל מה שברור לנו שלא נכון או מתאים לנו, אפשרי בהחלט עבור מהגרת עבודה. העיוורון של אנשים נורמטיביים לצרכיה של מהגרת העבודה נובע מתפישתה כאחרת, מפעולת ה-othering שאותה מגבים משרדים ממשלתיים (כולל משרד הפנים ובתי המשפט), משרדים פרטיים (תאגיד כ"א, לדוגמה), דעת קהל ותיעוד במדיה. גם התפישות שהן, לכאורה, חיוביות, כמו "טבעי לה לטפל", "זו התרבות שלה", "הם יודעים לתת כבוד למבוגרים", "יש להם סבלנות", נובעות מאותו מקום, מתפישתן כאחרות".

ה"אחרות" נבנית ומשמינה מרווחי חברות כוח האדם והצורך של המדינה לשלוט במהגרים בישראל. ברשות האוכלוסין וההגירה נוהגים לקרוא להם "נתינים" או "זרים". זהו נדבך נוסף בתפישת עולם מפרידה ומפלגת, ועד שלא נפעל כדי לשחרר את הכבילה לעבודה מסביב לשעון אצל מעסיק אחד, עד שלא נסתכל על העובדות והעובדים הגיבורים שלנו כבני אנוש שווים לנו – אנחנו מעודדות עבדות. בעיקר של נשים. באופן שנסתר מן העין, ומתקיים בשולי השוליים. אנחנו – שרואות את זה יום יום בעבודתנו – מוכרחות להתריע על כך, ולעבוד יחד – עובדות ומעסיקות – לשינוי המצב. הרי לא יצאנו לחירות לחינם.

 

אנו עושים מאמצים להביא ידיעות בדוקות ומדויקות, ולא להפר זכויות יוצרים. אם נתקלת בטעות או בהפרת זכויות יוצרים, אנא פנה/י אלינו בהקדם במייל info@zoha.org.il

דילוג לתוכן