ייהוד הנגב והגליל, הפקעת האדמות ויום האדמה: 45 שנים למאבק הלאומי – אזרחי לשיווין

השביתה הייתה כמעט מלאה. המשטרה ומשמר הגבול, בהוראה מלמעלה, נכנסו באותו יום לכפרים ולערים הערביות ותקפו באלימות תושבים. הקורבן הראשון נפל עוד בערב השביתה, ב-29 במארס, בעראבה. הצעיר חיר מוחמד יאסין נורה למוות בידי חיילי משמר הגבול, שפתחו באש לתוך קהל מפגינים. למחרת ירו למוות השוטרים ואנשי משמר הגבול חמישה אנשים נוספים: בכפר כנא נהרג מוחמד יוסף טהא, בן 15, כשהציץ מעבר לפינת סמטה בכפר.

חייל ירה בו מטווח קצר. בסחנין נורתה בגבה חדיג'ה שואהנה, שניסתה לעזור לגיסה הפצוע. ח'דר עבד חלאילה ורג'א חסין אבו-ריא נהרגו כאשר חיילי משמר הגבול ירו לתוך הבתים שלהם. בטייבה נהרג באותו יום רפאת זוהיירי, תושב הכפר נור שמס, שבא לבקר את משפחתו. הוא נורה בראשו.

המשטרה ומשמר הגבול התפרעו וערכו מעצרים אלימים גם בדיר חנא, מע'אר ונחף. בטירה נעצרו נערים ומבוגרים. הנערים הוכו קשות בתחנת המשטרה, ויחד עם המבוגרים טולטלו בין חמש תחנות משטרה – מכפר-סבא ועד זיכרון-יעקב. בעכו ובחיפה עצרה המשטרה באופן שרירותי אישי ציבור מוכרים.

בנצרת, בה עבר רוב יום השביתה בשקט, הופר הסדר בעקבות ההתגרויות של חיילי משמר הגבול, שפרצו לביתו של ראש העירייה, ח"כ תופיק זיאד, היכו את בני משפחתו, פצעו אותם, ושברו רהיטים. בכל אותם כפרים אליהם לא נכנסו כוחות המשטרה ומשמר הגבול, עבר יום השביתה בשקט.

אירועי הדמים של יום האדמה הראשון עוררו גל מחאה בארץ. גם אנשים מהאגפים השמאליים של מפלגת העבודה ומפ"ם גינו את כניסת המשטרה לכפרים ודרשו שהאלימות המשטרתית תיחקר. הוועד הארצי להגנה על האדמות – שזו הייתה המסגרת הציבורית שקמה, ביוזמת המפלגה הקומוניסטית הישראלית, כדי לארגן את השביתה – פירסם ביום השביתה הודעה לעיתונות ובה גינוי לדיווח המסולף שבכלי התקשורת (ברדיו פורסם כאילו המשטרה ומג"ב היו אלה שהותקפו בידי התושבים, במקום להיפך). המפלגה הקומוניסטית קיימה באותו יום, בשעות הערב, צעדת מחאה וסולידריות ברחוב דיזנגוף בתל-אביב.

החשיבות של ציון 45 שנים ליום האדמה היא כפולה.

ראשית, כי הבעיות היסודיות שהובילו לשביתת יום האדמה הראשונה, טרם נפתרו. עדיין נמשכת מדיניות של הפקעת קרקעות, של הריסת בתים, של חנק תכנוני של היישובים הערביים, ושל אפליית הרשויות המקומיות הערביות בתקציבים ובשירותים. התוצאה של כל אלה היא עוני עמוק, מחסור במקומות עבודה ובתשתיות ציבוריות, ובעקבות כך – גם התבססות האלימות והפשיעה כתופעה חברתית נרחבת.

ושנית, כי ממש בעצם ימים אלה, יש כוחות בתוך הציבור הערבי שמציעים אסטרטגיה פוליטית שונה לזו שעמדה בבסיס שביתת יום האדמה. במקום מאבק ציבורי המוני בעד שוויון אזרחי ולאומי, מול הממשלה ותוך שיתוף פעולה יהודי-ערבי, יש מי שמציעים לציבור הערבי בישראל לוותר על השוויון הלאומי, ולהסתפק בנדבנות נקודתית. הגישה הזו הייתה קיימת גם ב-1976.

למעשה, חברי הכנסת סיף א-דין א-זועבי, ג'בר מועדי וחמאד אבו רביעה – שנבחרו לכנסת מטעם כל מיני רשימות ערביות "מציאותיות, משפיעות ושמרניות" – ישבו בקואליציה הממשלתית בזמן שזו הפקיעה אדמות ושלחה את המשטרה להתקיף את שביתת יום האדמה.

גם היום, המיעוט הלאומי הערבי-הפלסטיני בישראל צריך להכריע בין אסטרטגיות פוליטיות שונות לנהל את המאבק שלו. ב-1976 ניצח הקו של תופיק זיאד ואמיל חביבי, של תופיק טובי ואמיל תומא, של מאיר וילנר וסשה חנין. חשוב שגם היום, ב-2021, לא ינצחו ממשיכי הדרך של סיף א-דין א-זועבי ודומיו.