הסופר,הפרופסור לספרות ערבית, איש האחווה והשיווין שמעון בלס נולד ב-6 מרץ 1930

על היחס הקולוניאליסטי של הממסד כלפי יוצאי מדינות ערב והפלסטינים אזרחי ישראל כתב בלס בכתב העת “מידות” ב1965: “”הגורמים האחראים במדינה רואים משום מה חובה לעצמם להנחיל ערכי תרבות להמוני עולים, שכביכול הם מחוסרי תרבות. בגישה מוטעית זו יש אי הבנה עקרונית לעצם המושג תרבות; אך בעיקר יש בכך ראייה לקויה לגבי התרבות היהודית בכללותה. אם קברניטי המערב ביקשו ‘לתרבת’ עמים שלמים בכוח שלטונם הקולוניאלי, הרי מלאכה מעין זו בישראל משמעותה מחרידה שבעתיים, ולא רק משום הכפייה השלילית כשלעצמה, אלא משום שיהודים מבקשים ‘לתרבת’ יהודים”.

על חייו וניסיונו הפוליטי שצבר בעיראק סיפר:

“עם חתימה “חוזה פורטסמות'” שהחמיר את תלותה של עיראק בבריטניה… תפסה המפלגה הקומוניסטית את מקומה המרכזי בהתקוממות אשר גרמה לביטול החוזה ולהתפטרות ממשלת צאלח ג’בר. זכרונות יקרים שמורים עמי מאותם ימים. אלה היו ימים שבהם השתתפתי לראשונה בהפגנות, ששילבתי זרועות עם מפגינים שלא הכרתי לפני-כן, שקראתי במלוא קולי להפלת ממשלת הבגידה הלאומית, לשחרור האסירים הפוליטיים, לבחירות חופשיות… בהפגנות לאורך רחוב אל-רשיד קראו המפגינים: “אחים ליהודים אנחנו, אויבים לאימפריאליזם ולציונות!” אני זוכר את החזיון הנדיר שבהתקרב ההפגנה אל אזור הבנקים והמסחר כשסיסמה זאת נישאת בפי מאות הצועדים, כיצד יצאו אל הגזוזטרות סוחרים ופקידי בנקים, רובם ככולם יהודים, ומחאו כפיים בהתלהבות”

בראיון לחוקר אלמוג בהר סיפר על זהותו:

“כשאני אמרתי שאני יהודי-ערבי לפני שנים בהתחלה קפצו, גם כי המילה ערבי קיבלה את המשמעויות הפוליטיות של עבד אל-נאצר, וגם כי זה האוייב שיוצאים להרוג. אבל מאז פחות מתרגזים כשאני אומר שאני יהודי-ערבי. משהו השתנה. אולי התחילו לחשוב על זה, אולי הבינו שזה הגיוני שהיהודים מארצות ערב הם בעלי השכלה ערבית, והם יהודים-ערבים, ואולי גם העליה של אינטלקטואלים מזרחים שמדברים על כך סייעה.

הסופר הלבנוני אליאס ח’ורי שכינה את בלס “העיראקי האחרון” כתב לאחר מותו של בלס (29 בספטמבר 2019):”… מת הסופר העיראקי שכתב את הרומן הראשון שלו על הטרגדיה של יהודי עיראק במעברות ההשפלה בישראל. הוא חי בישראל בגלות, מודר מן הממסד, אבל נותר נאמן לכבוד המילה. בן של חופש, שוויון ואחווה. היה שלום שמעון בלס”.