הספד לאליאס ח’ורי בשפת אימי
אני בגרמניה, סתיו. זאת אומרת חורף. בבוקר 6 מעלות והעלים מזהיבים, ואנחנו עדיין לפני ראש השנה. ביום שישי, בסוף יום העבודה המקוצר, בדרכי החוצה מהמשרד, העפתי מבט במדף הספרים. אלה ספרים שקיבצתי כדי לנסות לזכור שאני קיימת, גם כשאני בגרמניה, גם כשמולדתי עולה בלהבות וצרחות כאב ויגון נשמעות ממנה למרחקים – מרחקי הגלילה האובססיבית בלילות מנוקבי סיוטים. העפתי מבט, סתמי, לעבר הספר "באב אל שמס"