שאלת האופי הקולוניאלי של התנועה הציונית הייתה ונשארה סוגיית מפתח בתולדות השמאל בארץ. היא הייתה קריטית להיווצרותה של מסורת פוליטית שמאלית אינטרנציונליסטית, דו-לאומית, בשנות העשרים של המאה הקודמת. בה בעת היא עוררה אתגרים וויכוחים חריפים כיוון שהכרה בממדים הקולוניאליים של הקפיטליזם הישראלי העלתה שאלות קשות לגבי הניתוח החברתי של החברה המתהווה כאן ודרכי הפעולה הפוליטית. כאז כן עתה, לא פשוט היה בשמאל היהודי להכיר בממדים
הידיעה הפוליטית החשובה ביותר שפירסם "ושינגטון פוסט" ב-31 באוגוסט בקושי מדווחת באתר "הארץ", וב"וויינט" תוכלו לקרוא גרסה צבעונית ומקושטת שלה. אבל אין חשוב ממנה. זו תוכנית הטרנספר והסיפוח – בהבדל האחד, שבמקום לספח לעצמה, תעביר ישראל את עזה לשליטת שותפות משקיעים קולוניאלית. זו גרסה יותר מפורטת של תוכנית שגרסאות שונות שלה הופצו בחודשים האחרונים, ולפי הכתבה נמצאת על השולחן מסוף חודש אפריל. את יחסי הציבור,
אני מתכוון להצביע בבחירות הקרובות הצבעה אסטרטגית. לגמרי. הצבעה אסטרטגית, בעיני, היא לא לחשב חישובים דמיוניים על קואליציות עתידיות: שום קואליציה נראית לעין בישראל לא הולכת להסיר את חרפת הכיבוש. זה גם לא לחפש על המדפים בחנות מישהו או מישהי שמוצא חן בעינינו הפעם, ולתת לו את הקופון עם זכות הבחירה שקיבלנו (אלה מאתנו בין הים לירדן שיש להם זכות בחירה). ממש לא. הצבעה אסטרטגית
