שנה למלחמת ההשמדה בעזה: חשבון נפש פוליטי

אנו בעיצומו של אירוע היסטורי אשר עדיין רחוק מסיומו. איננו יודעים כיצד יסתיים, או מה תהיה המציאות באזור בסופו. לכן, כתיבה על מלחמה זו עם סיום שנתה הראשונה היא בגדר ספקולציה. כשם שתחזיות ופרשנויות שונות לא התממשו, גם מאמר זה עלול להיכשל בקריאת המצב. עם זאת, אני סבור שאין מנוס מן הכתיבה – לא בשל היומרה לקבוע מה ילד יום, אלא מתוך תחושת חובה לנהוג

שותפות יהודית-ערבית בזמן של אסון ומלחמה עקובה מדם ברצועת עזה

אין אמירה נחוצה יותר כעת מאשר זעקה מכל הלב נגד המשך המלחמה הנפשעת בעזה. די לטבח המתמשך, די למלחמת שלום הממשלה, שלום העומד בראשה ושותפיו –  מבן גביר ועד גנץ. אך כדי שנוכל להיאבק יחד במלחמה, ערבים ויהודים כאחד, עלינו לענות על השאלה: איך בונים שותפות בעת אסון? אין לי תשובה חד-משמעית לשאלה זו, על אף שהתמודדתי איתה בשנים ללא הפסקה: כאקטיביסט, כמנכ"ל לשעבר של

דילוג לתוכן