היום לפני 156 שנים מת מייסד האנרכיזם פייר – ז’וסף פרודון

ב-19 בינואר 1865, בגיל 56, נפטר בפריז פייר-ז’וסף פרודון, מייסד האנרכיזם. פרודון היה פוליטיקאי והוגה דעות צרפתי ואף חבר באסיפה הלאומית והפעיל הסוציאליסטי הראשון שהגדיר את עצמו “אנרכיסט” אך לאחר מהפכת 1848 (“אביב העמים”), מיתן את דעותיו ועד מותו הגדיר את עצמו כ”פדרליסט”.

בנוסף להיותו תאורטיקן חשוב, תרם פרודון רבות להתפתחותו של האנרכיזם כתנועה פוליטית. הוא עצמו היה פעיל מאוד בפוליטיקה השמאלית הרדיקלית של זמנו.

פרודון נולד למשפחה ענייה בעיר בסאנסון אך כבר בצעירותו בלט בכישוריו האינטלקטואליים ועבד בבית דפוס ואף זכה מלגה כדי ללמוד לימודים אקדמיים – הישג יוצא דופן לפועל באותה תקופה. פרודון עסק עד שנות השלושים לחייו במלאכות שונות (שומר שוורים, נגר, מגיה, מדפיס ועוד).

עד סוף ימיו התפרנס בדוחק מכתיבה. ב-1840 פרסם את ספרו “רכוש מהו?” שבו ניסח את סיסמתו האנרכיסטית הידועה “הקניין הוא גזל”, שזכה לפופולריות רבה ואף התקרב למהפכנים מרחבי אירופה שמצאו מקלט בפריז ובהם קרל מרקס הצעיר.

פרודון פיתח תאוריה שלימים כונתה “האנרכיזם ההדדי”. תאוריה זו מציעה משא ומתן של קבוצות קטנות בינן לבין עצמן על נושאים חברתיים, כלכליים ופוליטיים והגעה להסכמים המבוססים על עקרונות בסיסיים משותפים ומוסכמים. על פי פרודון תחליף מערכת הסכמים כזו את מערכת החוקים ותהווה את תשתית הרפובליקה.

מערכת זה תחולל השוויון החברתי וחירות אף ותעודד שיתוף פעולה בין “יצרנים” (לא רק עובדים, אלא גם בעלי מלאכה וזעיר בורגנים). פרודון סבר כי האדם אינו חופשי כאשר הוא תלוי באחרים לצורך עבודתו ולקבלת שכרו, או כאשר הוא תלוי בנציג פוליטי זה או אחר.

בחיבורו “מערך הסתירות הכלכליות או הפילוסופיה של הדלות” שפורסם ב-1846 הטיף פרודון למשק המורכב מיסודות סוציאליסטים ופרטיים, המבוסס על שיטה צודקת של חליפין, על עידוד יצרנים זעירים המאוגדים בקואופרטיבים, ועל הקמת “בנקים עממיים” שעיקר תכליתם הוא מתן אשראי ללא ריבית.

במשק שכזה, הוא סבר, ייעלם בסופו של דבר הצורך בקיומם של חוקים ומוסדות המדינה הקפיטליסטית. פרודון קיווה שההתקדמות וההתפתחות המוסרית אצל הפרט תביא בסופו של דבר לכך שהממשל, וכל שיטת שלטון המבוססת על אכיפה בכוח, יהפכו לבלתי נחוצים. אמנם מרקס הכיר בסגולותיו של פרודון הצעיר, אך ככל שחלפו השנים העמיק הקרע בין שני האישיים, שנמנו מאוחר יותר עם מייסדי עם התארגנות העובדים הבינלאומית הראשונה – האינטרנציונל הראשון. בתגובה לספרו של פרודון, מרקס פרסם ב-1847 את “דלות הפילוסופיה: תשובה לפילוסופיַת הדלות של פרודון” (שתורגם לעברית ופורסם בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב-1957), שהביא לקרע סופי ביניהם.

כעבור שנה, ב-1848 מרקס ופרידריך אנגלס פרסמו את “מניפסט המפלגה הקומוניסטית” ובו ביקורת על “הסוציאליזם השמרני” או “הסוציאליזם הבורגני”, שלדידם מייצגם המרכזי היה פרודון ושגרס כי ניתן לקדם את מעמד העובדים והפלת המשטר הבורגני שלא באמצעות מהפכה אלא על ידי שינוי הדרגתי מתוך המשטר הקפיטליסטי. שינוי כזה אינו אלא המשך שלטון הבורגנות באדרת אחרת, ועל כן דינו להידחות.

פרודון החזיק בדעות אנטישמיות חריפות. את היהודי הוא תיאר “היהודי במזגו אינו יצרני, הוא לא חקלאי ולא תעשיין ואפילו לא סוחר אמיתי. … הוא תמיד רמאי ופרזיטי בעסקים כבפילוסופיה. … הוא האלמנט המרושע והשטני”. בשנת 1847, כתב כי “הגזע היהודי מרעיל את כל מה שהוא נוגע בו… יש לדרוש את גירושו מצרפת, פרט לאנשים הנשואים לצרפתיות. יש לסגור את בתי הכנסת, לא לאפשר להם לעבוד בשום עבודה, לרדוף ולבסוף לחסל את הפולחן הזה… היהודי הוא אויב האנושות. יש הכרח לשלוח את הגזע הזה בחזרה לאסיה או להשמיד אותו… באש או בגירוש, היהודי חייב להיעלם”. פרודון שנא לא רק את היהודים, גם את השחורים ואף הצדיק מלחמות קולוניאליות וכיבוש שטחים ושעבוד תושביהם תוך ביצוע מעשי ביזה ואונס.

“האדם הוא קודם כל חייה לוחמת”, כתב ואף הביע התנגדות חריפה לביטול העבדות. הוא גם זלזל בנשים וראה בהן רק “חצי בן אדם”. לדבריו נשים “הן נחותות באופן טבעי” והתנגד למתן זכויות פוליטיות ואזרחיות. פרודון סבר שאין לנשים תבונה פוליטית ושאין להם מקום בשדה הפוליטי ואף בעבודה שכירה, “מקומן רק בבית” הדגיש.