fbpx

היום לפני 50 שנים קמה תנועת הפנתרים השחורים

תנועת הפנתרים השחורים ומק"י הקימו יחדיו את תנועת חד"ש

תנועת הפנתרים השחורים, תנועה מחאה של צעירים מזרחים – דור שני למהגרים יהודים מארצות ערב, הוקמה ב-13 בינואר 1971. התנועה פעלה למען העלאת המודעות הציבורית לנושאים חברתיים בישראל הנוגעים לאפליית היהודים המזרחים וקיפוחם בידי ממסד מפא"י – מפלגת העבודה. שם התנועה נלקח מתנועת הפנתרים השחורים שפעלה באותה עת בארה"ב והייתה זו התרסה נגד ראש ממשלת ישראל דאז, גולדה מאיר, ילידת ארה"ב ויצירת קווים מקבילים בין מצבם של השחורים שם ולמצבם של המזרחים כאן.

הפנתרים החלו לעלות לכותרות העיתונים בישראל מייד לאחר הקמת התנועה, לאור כוונות של חבריה, רובם צעירים משכונת מוסררה מירושלים, לקיים הפגנות במרכז עיר. בפברואר של אותה שנה הכריזו הפנתרים על רצון לקיים הפגה גדולה במרץ. כשביקשו הפנתרים לערוך את ההפגנות, סורבה בקשתם בטענה שיש להם עבר פלילי ואף בוצעו מעצרי מנע כדי למנוע את ההפגנה.

ב-18 במאי 1971, חרף איסור המשטרה, התאספו אלפי מפגינים בכיכר ציון שבלב מערב ירושלים והשמיעו קריאות נגד הניצול, האפליה וממשלת גולדה מאיר. בין הבאים: חברי התנועה, תושבי השכונות ופעילי שמאל ובהם חברי מק"י, בנק"י ומצפן.

המשטרה שהגיעה כדי לפזרה ועשתה שימוש בכוח רב: מאות מפגינים נפגעו ממכות השוטרים, עשרות אושפזו בבתי חולים ו-70 מפגינים נעצרו על ידי המשטרה, ובהם ראשי תנועה ופעילי בנק"י. חברי הכנסת של מק"י ואנשי תנועת הפנתרים התלוננו כי השוטרים היו אלימים מדי כלפי המפגינים. במקביל המשטרה והשב"כ החלו להפעיל סוכנים בקרב הפעילים ותומכיהם, בדומה ל"אירוע ואדי סאליב" ביולי 1959. באוגוסט 1971, הפגנה נוספת של התנועה בכיכר הדוידקה בירושלים דוכאה אף היא באלימות רבה בידי המשטרה.

לדברי תמר גוז'נסקי בספרה "קומוניסטים מזרחים, המערכה נגד אפליה עדתית ולמען הזכות לדיור" (הוצאת פרדס, 2018) "עוצמתה והיקפה של המחאה החברתית־העדתית הושפעו ישירות מהמצב הפוליטי הכללי ונפגעו בתקופות מלחמה ועימותי דמים. המערכה שניהלו הפנתרים השחורים בתחילת שנות ה-70 נקטעה בפועל עקב מלחמת אוקטובר 1973 (מלחמת יום הכיפורים). גם השילוב בכלכלה הישראלית של פועלים עניים יותר ומקופחים יותר (פועלים פלסטינים מהשטחים, מהגרי עבודה, פליטים) נתן אותותיו בהיקפה ובצורותיה של המחאה".

התנועה התמודדה לראשונה בבחירות לכנסת השמינית ב-1973 והגיעה קרוב מאוד לאחוז החסימה, שעמד אז על 1%, וזכתה בכ-13 אלף קולות. אך לאחר הכישלון בבחירות התחוללו שורה סכסוכים ומאבקים פנימיים, בהם בחשו שירותי הביטחון, ושגרמו לפיצול בתנועה. לקראת הבחירות בשנת 1977, אחד ממייסדי התנועה, סעדיה מרציאנו הצטרף למחנה של"י של השמאל הציוני ונבחר לכנסת. מנהיג אחר של התנועה, צ'רלי ביטון, שעמד בראש פלג אחר של הפנתרים, השתתף בהקמת החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון (חד"ש) שבהנהגת מק"י ונבחר לכנסת מטעם החזית. ביטון כיהן כחבר כנסת בסיעת חד"ש ללא הפסקה עד לשנת 1992.

לדברי גוזנ'סקי "השותפות של מק"י עם הפנתרים השחורים במסגרת חד"ש הייתה בשעתה פרקטיקה חדשה: שלא כמו בשנות ה־50 וה-60, התמיכה הפוליטית והפרלמנטרית של הקומוניסטים במאבק הפנתרים הבשילה לחזית פוליטית של מק"י עם ארגון מחאה עדתי־מזרחי. היה זה ניסיון ליישם שותפות יהודית־ערבית על בסיס מצע דמוקרטי ולהעניק למערכה נגד אפליה עדתית מעמד מרכזי, בדומה לנושאים כמו המאבק נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, לזכויות העובדים והאזרחים, לשוויון האוכלוסייה הערבית ולשוויון האישה.

אולם השותפות הזאת, למרות חשיבותה בעת כינונה, לא מימשה ציפיות בדבר חיזוק מעמדם הן של הפנתרים השחורים כתנועה והן של כלל המרכיבים של חד"ש ושל השמאל המדיני והחברתי בישראל". לדבריה "הנושא של האפליה העדתית ממשיך לעמוד על סדר היום של החברה הישראלית. בקרב המזרחים ישנן גם כעת קבוצות משמעותיות הפגיעות יותר לתהליכי הגלובליזציה ולמדיניות הניאו־ליברלית: פועלים במפעלי ייצור קטנים ובינוניים, עובדות במשרות זמניות וחלקיות, יצרנים קטנים ועצמאים, תושבי פריפריה ועובדי קבלן. מחפשי עבודה מזרחים נתקלים עד היום במכשולים של דעות קדומות".

יצוין שאחד מפעיליה המרכזיים של הפנתרים השחורים, ראובן אברג'יל, פרסם באחרונה ספר לנוער על פעילותו באותן השנים יחד עם תמר ורטה-זאבי תחת הכותרת "פנתר שחור" (הוצאת הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים).

אנו עושים מאמצים להביא ידיעות בדוקות ומדויקות, ולא להפר זכויות יוצרים. אם נתקלת בטעות או בהפרת זכויות יוצרים, אנא פנה/י אלינו בהקדם במייל info@zoha.org.il

דילוג לתוכן