fbpx

סכסוך לאומי הנמשך עשורים: המלחמה בנגורנו קרבאך והשלכותיה

שפיכות הדמים בנגורנו קרבאך הסתיימה בתבוסה ארמנית ובהישגים לאזרבייג'ן, לרוסיה ולתורכיה

נשיא אזרבייג'ן אילהם אלייב וראש ממשלת ארמניה ניקול פשיניאן חתמו, בתיווכו של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, ב-9 בנובמבר על הסכם הפסקת אש. ההסכם סיים את המלחמה בחבל נגורנו קרבך, שנמשכה כשישה שבועות ובמהלכה השיגה אזרבייג'ן הישגים טריטוריאליים רבים. צבא רוסיה יציב כוחות בארצאך, כפי שמכנים הארמנים את אזור נגורנו קרבאך, וישמור על הפסקת האש. הסכסוך הלאומי בין ארמנים ואזרבייג'נים נמשך זמן רב. מעורבים בו האימפריאליזם האמריקאי והבריטי, תורכיה של רג'פ טאיפ ארדואן, קבוצות אסלאמיסטיות קיצוניות, רוסיה ואף ישראל כספקית נשק.

כבר בשנת 1905 פרץ עימות דמים ראשון באזורים שבהם חיו שני העמים זה בצד זה, ואלפים נהרגו. לאזור הגיעו גם פליטים ארמנים שנמלטו מהטבח שביצעה האימפריה העות'מאנית. בין אלה היו פעילי המפלגה הלאומנית הארמנית, שתבעה להקים מדינה עצמאית. ה"דשנקים" (המכונים כך על שם תנועתם, "דשנקצותיון") החלו לפעול באלימות נגד   האזרבייג'נים. מנגד   ביצעו   הלאומנים האזרבייג'נים מעשי טבח בארמנים. בשנת 1918 הוקמו מדינות עצמאיות בארמניה ובאזרבייג'ן בשליטת הלאומנים: הדשנקים בארמניה ומפלגת "מוסאוואת" באזרבייג'ן. כוחות אלה ביצעו טיהור אתני נגד המיעוטים בשטחי שלטונם. מוסאוואת קיבלה סיוע מתורכיה, ואילו בדשנקים תמכה בריטניה. בשנת 1920 השתלט הצבא האדום על אזרבייג'ן ועל ארמניה ושם סוף למעשי האלימות ההדדיים ולניסיונות הטיהור האתני.

ב-1920 היו שתי המדינות לרפובליקות החברות בברית המועצות, וזו ביצעה חלוקה מחדש של שטחיהן. חבל נגורנו קרבאך, שרוב תושביו ארמנים, הפך אוטונומיה ארמנית בתוך אזרבייג'ן. לאזור אין גבול עם ארמניה. לפני 1918 הייתה שושה, העיר המרכזית באזור,  עיר מעורבת. כאשר תקפו לאומנים אזרבייג'נים בשושה את הארמנים נמלטו האחרונים לעיר חאנקנדי, שהפכה בירת המחוז ושמה שונה לסטפנקרט. במהלך עשרות שנותיה של ברית המועצות לא נרשמו עימותים בין שני העמים, ובמלחמת העולם השנייה הם נלחמו יחדיו נגד הצורר הנאצי.

בשנת 1987 פרץ שוב העימות בין שני העמים. תנועה בדלנית ארמנית התעוררה במחוז המוחלש מבחינה כלכלית בעקבות מינוי יו"ר קולחוז אזרבייג'ני בכפר בעל הרוב הארמני צ'רדחלי. הבדלנים ביקשו לנתק את האזור מאזרבייג'ן ולאחד אותו עם ארמניה.

הארמנים היו אז למעלה מ-75 אחוזים מאוכלוסיית האזור. אך הנהגת ברה"מ סירבה לדרישת הבדלנים להתאחד עם ארמניה, כיוון שגם ברפובליקות סובייטיות אחרות נמצאו אזורים מעורבים מבחינה לאומית שהפכו סלע מחלוקת. עם זאת, רבים מתושבי ארמניה תמכו באיחוד. סכסוך זה הוביל לעימותים בין שני העמים, לרבות מעשי אלימות הדדיים. כתוצאה מכך, בשנת 1989 נמלטו המוני ארמנים מאזרבייג'ן, ואזרבייג'נים רבים נמלטו מארמניה.

הסכסוך הלאומי הדרדר למלחמה בין ארמניה ואזרבייג'ן בשנים 1994-1992, מיד לאחר שהוכרזו מדינות עצמאיות בעקבות התפרקות ברה"מ. בשנת 1992 הכריזה ארציך (נגורנו קרבך) על עצמאות, וממשלת אזרבייג'ן שיגרה לאזור כוחות צבא על מנת להשיב את שליטתה בו. ארצאך הצליחה לשמור על עצמאותה בסיוע צבא ארמניה ואפילו השתלטה על שבעה אזורים מסביב למחוז, אך איבדה שלושה אזורים קטנים יותר בשטחה. המלחמה לוותה בטיהור אתני הדדי. ארמניה לא הכירה באופן רשמי בעצמאותה של נגורנו קרבך, אך הציעה להחזיר לאזרבייג'ן שטחים מסביב לארצאך, ללא חבל לאצ'ין המחבר בין המחוז לארמניה, וזאת בתמורה להכרה מצד אזרבייג'ן בצירוף המחוז לארמניה. בספטמבר האחרון פתחה אזרבייג'ן במתקפה והשתלטה על כשליש משטח המחוז. לאחר מכן נחתם הסכם הפסקת האש בתיווך רוסיה, לפיו תיסוג ארמניה מעוד שליש מהשטח שנותר בשליטתה.

אזרבייג'ן מקבלת סיוע צבאי ופוליטי מתורכיה ומישראל. בארמניה מכהן ראש ממשלה פרו-מערבי, ניקול פשיניאן, הנתמך בידי מנהיגי הפזורה הארמנית בארה"ב ובאירופה. פשיניאן היה מוכן למסור את מחוז ארצאך כולו לאזרבייג'ן. אך בעקבות התערבותה של רוסיה, נותר חלק מהמחוז בשליטה ארמנית. בעקבות הסכם הפסקת האש, פרץ בארמניה משבר פוליטי חריף שלא ניתן לשער כיצד יסתיים.

מפגש של ראש ממשלת ארמניה ניקול פשיניאן ונשיא רוסיה ולדימיר פוטין (צילום: סוכנות הידיעות של ארמניה)

אנו עושים מאמצים להביא ידיעות בדוקות ומדויקות, ולא להפר זכויות יוצרים. אם נתקלת בטעות או בהפרת זכויות יוצרים, אנא פנה/י אלינו בהקדם במייל info@zoha.org.il

דילוג לתוכן