fbpx

ריאיון עם העיתונאי והצלם אורן זיו על המחאה ההמונית מול מעון רה"מ ברחוב בלפור

העיתונאי והצלם אורן זיו (האתר "שיחה מקומית") התראיין בשבוע שעבר לפודקאסט "גל חד"ש"

העיתונאי והצלם אורן זיו (האתר "שיחה מקומית") התראיין בשבוע שעבר לפודקאסט "גל חד"ש" של סניף חד"ש תל אביב. להלן חלקים מהריאיון העוסק במחאה נגד נתניהו, אותה מסקר זיו מדי שבוע בהפגנות מול בית ראש הממשלה ברחוב בלפור. הריאיון המלא זמין להאזנה ביוטיוב.

מי המפגינים בבלפור? ניכר שיש הטרוגניות רבה בקרב המשתתפים.

לכל מי ששואל מי מפגין ועל מה: הכי טוב ללכת לשם ולראות בעצמכם. מתפתחות שם המון שיחות. זה מזכיר את מחאת 2011, במובן טוב – מין מרחב לשיחה בין מיליון אנשים, שאחרת לא היו נפגשים ומדברים. המפגינים מגיעים מקשת רחבה מאוד. דיברתי עם אנשים שאיבדו את עבודתם בעקבות משבר הקורונה, אבל מגדירים את עצמם לא-פוליטיים ומסרבים לדבר על ביבי. וישנם מפגינים שמדברים על הדיקטטורה של נתניהו ועל אובדן הדמוקרטיה שהייתה פה, ומוכנים להיעצר ולחטוף מכות על זה. בין לבין יש עוד מיליון דעות וגוונים.

זיו

יש במחאה הרבה סתירות והרבה קונפליקטים פנימיים, אך מה שיפה ומיוחד בה הוא שאנשים לא מנסים להשתיק זה את זה. בצד אחד של הכיכר, מפגינים מניפים דגלי ישראל, שרים את התקווה ומחלקים פרחים לשוטרים, ובצד השני – אנשים קוראים "די לכיבוש" ו"צדק לאיאד אלחלאק", וזה איכשהו משתלב. שום גורם לא מנסה להשתלט, לקבוע "זו ההפגנה שלי" ולסלק את האחרים.

בניגוד להפגנות "מיינסטרים" רבות בישראל בשנים האחרונות, בהן רווחת התפיסה כי ההפגנה צריכה להיות "לא פוליטית", במחאה בבלפור ישנם גושים שונים ונראה שכולם מקבלים את זה. אולי זה משום שהמצב כל כך קשה שמקבלים כל אחד שמוכן להצטרף. אולי גם ההסתה של הימין ממלאת בכך תפקיד: הסימון של המפגינים כשמאלנים וכאנרכיסטים גורם לכך שהם כבר לא מפחדים להיות פוליטיים. בינתיים, כל הטריקים של ביבי על דגל פלסטין, על הוונדליזם וכן הלאה – פשוט לא עובדים. המפגינים מסרבים לשחק את משחק הגינויים הרגיל.

 

מי מארגן את ההפגנות?

בשנים האחרונות התרגלו רבים שהפגנות מאורגנות בידי עמותות או ארגונים. אנשים כבר לא מאמינים ביכולת לעשות את זה לבד, ומופתעים לגלות שההפגנות האלה לא נסמכות על אף ארגון. מפגין אחד מביא את האוטו, אחר מביא את מערכת ההגברה, שלישית מפיצה הודעות וכך הלאה.

 

מהן בעצם הדרישות של המחאה?

להבנתי, יש שלוש קבוצות עיקריות במחאה: אחת, המחאה הוותיקה נגד השחיתות בהובלת "קריים מיניסטר", "הדגלים השחורים" ויתר הקבוצות; שניה, המחאה על המצב הכלכלי ומדיניות הממשלה במשבר הקורונה; ושלישית – המחאה נגד מה שמכונה הצעדים האנטי-דמוקרטיים של ממשלת נתניהו – אני לא אוהב לקרוא לזה כך, כי אני לא חושב שלפני כן הייתה פה דמוקרטיה מפוארת – כלומר, המחאה נגד מהלכי החקיקה האנטי-דמוקרטיים בחסות הקורונה, שמכוונים נגד מה שנותר מהמוסדות הדמוקרטיים. שלוש הקבוצות האלה הן הלב של המחאה. כמובן שיש המון מפגינים שמוחים נגד האלימות המשטרתית, אבל זה לא מאפיין את רוב המפגינים.

 

איזו השפעה יש לאלימות המשטרתית על המפגינים?

ניכר שעבור רבים מהמפגינים זאת הפעם הראשונה שהם משתתפים במחאה בעוצמה כזאת. אפשר לראות את זה בתגובה הספונטנית שלהם לאלימות – חלקם דחפו בחזרה את השוטרים, ומישהו אפילו זרק עליהם פח. זו תגובה האינסטינקטיבית של אנשים שמופתעים מאלימות שמופנית כלפיהם.

 

כמי שמסקר הפגנות רבות, מה ההבדל בין ההפגנות האלה לבין הפגנות אחרות?

יחסית למצב בהפגנות של שמאל-מרכז חילוני בעיקרו, זו האלימות המשטרתית הכי קשה שראיתי. בהפגנות בסדר גודל כזה לא ראיתי בעבר שימוש כה נרחב בסוסים ובתותחי מים, במכת"זיות, נגד מפגינים. לא ראיתי הפגנות זועמות כאלה מאז המחאה של יוצאי אתיופיה בשנה שעברה וב-2015. עם זאת, קשה להשוות את רמת האלימות של המשטרה בהפגנות בבלפור למה שחווים הפלסטינים בשער שכם, רק קילומטר או שניים משם, או האלימות שסופגים החרדים בהפגנות בירושלים.

עכשיו אנשים פתאום מגלים את תופעת האלימות המשטרתית, ומדברים וכותבים עליה. היא זוכה להרבה יותר תהודה, כי פתאום מי שסובלים ממנה הם מפגינים לבנים. אפשר לקוות שזה יעלה את המודעות גם לאלימות החמורה הרבה יותר שמתרחשת קילומטרים בודדים ממרכז ירושלים.

מעניין גם לראות שהשם של איאד אלחלאק, שזה מקרה מאוד קיצוני שהצליח לזעזע אפילו את המיינסטרים הישראלי, כי בלתי-אפשרי כמעט להצדיק אותו, מאפשר למאבק נגד הכיבוש לצאת מהשוליים של ההפגנה ולחלחל למרכז. עכשיו זה בכל מקום. בכל פינה בהפגנה אפשר לראות שלטים של "צדק לאיאד".

 

במאמר שפרסמת אחרי ההפגנות של השבוע האחרון אמרת שאורבת למחאה סכנה של מיצוי. מדוע?

אני חושב שהיתרונות של המחאה הזאת הם גם החולשות שלה. רבים לא העריכו את המחאה נכון, ולא הבינו שיש מספיק אנשים מיואשים, מובטלים ומדוכאים, שפשוט רוצים לצאת לרחוב גם כאשר אין למחאה דרישה קונקרטית. חלק מהכוח של ההפגנות מגיע מהשעמום, ואני לא אומר את זה לגנאי, אשר נובע מזה שאין לאנשים כסף לבלות ואין מוסדות תרבות, אז אי אפשר לעשות דבר. בגלל הסיבות האלה, יכול להיות שהמחאה תצליח להחזיק הפגנות של אלפי אנשים בבלפור במשך קיץ שלם או אפילו יותר. ישנה גם האפשרות שאלפי אנשים שמגיעים לכיכר שבוע אחרי שבוע ורואים שבעצם לא קורה הרבה, עלולים להגיע לתחושת מיצוי. בינתיים יש הרבה אנרגיה; נקווה שהיא תחזיק מעמד.

אנו עושים מאמצים להביא ידיעות בדוקות ומדויקות, ולא להפר זכויות יוצרים. אם נתקלת בטעות או בהפרת זכויות יוצרים, אנא פנה/י אלינו בהקדם במייל info@zoha.org.il

דילוג לתוכן