שיקום מתמודדי נפש בקהילה – כישלון הניאו-ליברליזם

משרד הבריאות מקדם בימים אלה רפורמה בחוק שיקום מתמודדי נפש בקהילה. לראשונה אף הוכנס לתוכנית הכלכלית לשנת 2026 סעיף על בריאות הנפש – לכאורה התפתחות מבורכת. כחלק מהרפורמה, ארגן לאחרונה משרד הבריאות שלושה אירועי שולחנות עגולים בנושא מתמודדי נפש. באירועים אלה נחשפו כשלים עמוקים בתפיסה הניאו-ליברלית המעצבת את התחום, במסגרתה מופרט השירות לידי עמותות וחברות עם מטרות רווח הרואות במתמודדי הנפש צרכנים.

ההצעות הבולטות ביותר היו הקמת "פורטל מידע ותשתיות דיגיטל" עם אזור אישי שבתוכו יהיה תיק עם מידע אחוד של מתמודד הנפש, והגדלת היצע הטיפולים הקיים. הצעד הראשון אינו מסובך, ואפילו כבר יש חוקים בישראל המחייבים להנגיש למתמודד את המידע הרלוונטי לגביו, כמו חוק העובדים הסוציאליים. עם זאת, מימוש ההצעה השנייה אינו אפשרי במודל הנוכחי של שירות בידי גופים למטרות רווח. כדי להגדיל את היצע הטיפולים יש צורך להעסיק ולהכשיר יותר מטפלים על כל מטופל – מה שיפגע בשיעור הרווח של החברות המספקות את השירות.

הצעה נוספת הייתה "הפחתת הבירוקרטיה" באמצעות ביטול ועדת סל השיקום. הוועדה מחליטה אם המתמודד יקבל שירותים ואלו שירותים יקבל, בתנאי שיש לו שני סעיפים של נכות נפשית לפי המוסד לביטוח לאומי, ו-40% נכות. הפחתת בירוקרטיה כדי לשפר את הנגישות לטיפולים היא צעד ראוי, אך לא ברור איזה מנגנון אמור לתפוס את מקומה של ועדת סל השיקום. כמו כן הוצעה "התאמה אישית בסל שיקום" – צעד שייתקל אף הוא במגבלות כוח האדם של עמותות לא מתוקצבות וחברות למטרות רווח.

הפרטה הובילה להידרדרות

אותה בעיה מאפיינת את "שימוש מוגבר בעמיתים" ו-"שיפור תנאים לצוותי השיקום". במסגרת הצעד האחרון מדובר על שיפור "תנאי שכר, הכשרות מקצועיות, כלי עזר, אופק קריירה ותגמול מבוסס הישגים" – יעדים ראויים מאוד, שעליהם להתממש על חשבון המדינה ולא על חשבון מתמודדי הנפש.

עד שנת 2000, התבסס הטיפול באנשים עם מוגבלות נפשית בישראל בעיקר על אשפוזים ארוכי טווח במוסדות סגורים ובבתי חולים פסיכיאטריים, ללא מעטפת תמיכה מספקת בקהילה. בשנות ה-90 גברה המודעות הציבורית והמקצועית לזכויות האדם של מתמודדי הנפש, לצורך בשילובם בחברה ולחשיבות העצמאות התפקודית שלהם. בשנת 2000 אישרה הכנסת את חוק שיקום מתמודדי נפש בקהילה שהובילה תמר גוז'נסקי (חד"ש) יחד עם אנשי מקצוע, במטרה לעגן בחוק את שירותי השיקום מחוץ לכותלי בית החולים ואת מימונם. נקבע כי סל השיקום הוא 100% במימון ציבורי, וכולל שירותים של דיור ותעסוקה, אבל במטרה להרחיב זאת לחברה ופנאי, השלמת השכלה ותיאום טיפול.

משנת 2000 עד 2006 הוקצה לשיקום מתמודדי נפש בקהילה תקציב של מאות מיליונים. בשנת 2006, לפי נתוני משרד הבריאות, ל-80% עד 90% ממקבלי שירותי סל שיקום הייתה דעה חיובית על השירות – למרות קשיים בירוקרטיים, מימוש חלקי של זכויות ופערים בין אזורים שונים בארץ. כיום, עם תקציב של יותר משני מיליארד שקל, השירות מדרדר.

לפי יצחק (שמו האמיתי שמור במערכת), מקבל שירות שהיה גם מדריך שיקום בעצמו, "החברה הפרטית מנסה להרוויח כמה שיותר ולא מעניקה טיפול לפי החוק. יש מדריכים אבל לא קולטים מטופלים חדשים". יתר על כן, לדבריו, "כל מי שרוצה יכול להיות מדריך. המדריכים לא מקבלים הכשרה מקצועית ראויה, לא יודעים באופן ברור כמה שעות יעבדו, וההנהלה לא מכבדת את החוזה". מהצד של המטופלים, אי אפשר לממש את סל השיקום ולעבוד במקביל, משום שהחברה מתאמת את הטיפולים לשעות של אמצע יום העבודה.

כך הובילה הפרטת השירות להידרדרות במצבם של מתמודדי הנפש. אין זה הגיוני שמתמודדים יצטרכו לשלם כדי לגור בהוסטל, בקהילה תומכת או בדיור מוגן. כדי להבטיח שירותי שיקום טובים יותר יש להלאים את החברות המספקות שירותים למתמודדי נפש ולחזור למודל ציבורי של טיפול בקהילה.