בין שלום ליברלי לשחרור: מה צריכה להיות דרישתו של השמאל העקבי

אחת הסיסמאות המרכזיות של השמאל הרדיקלי הישראלי היא "שלום". אין זה דבר מפתיע כלל, שכן סביר מאוד להניח כי מה שקרוי "הסכסוך" ופתרונו הם הסוגיות הפוליטיות המרכזיות בחברה הישראלית. ישראלים רוצים להרגיש בטוחים, ואכן עד 7 באוקטובר רבים הרגישו כך. אך לאחריו יותר ויותר ישראלים התחילו להרגיש כי המצב הנוכחי לא יכול להימשך, וכי חייבים להשיג את השלום בדרך זו או אחרת.

השמאל הרדיקלי מציג את עצמו כחלופה היחידה שבכוחה להוביל את מדינת ישראל לשלום. יש בכך אמת: כל עוד ישראל ממשיכה לפעול כפי שהיא פועלת כיום, לא ייתכן אפילו שמץ של שלום. לכן השמאל הוא הכוח היחיד המציע שינוי מהותי וחיובי בדמותה ובדרכה של המדינה. אך לדעתי, השמאל העקבי לקח צעד אחד יותר מדי קדימה בכך שהוא רואה את עצמו לא רק כגוש שמסוגל להשיג שלום, אלא גם כגוש היחיד החפץ בשלום.

אך לא הרצון לשלום הוא מה שמייחד את השמאל הרדיקלי אלא סוג השלום שהוא דורש – שלום עבור שני העמים, שלום בלי אלימות ובלי טרור, שלום של כבוד הדדי וחירות לכל, שלום של מימוש זכות הגדרה עצמית אמיתית לפלסטינים, שלום תוך קבלת זכות השיבה לפליטים פלסטינים ועוד. לכן, על השמאל העקבי להתמקד בהגדרה העמוקה והממשית של השלום. להדגיש שפעיליו לא מבקשים רק שלום בעלמא, אלא גם שלום וגם שוויון.

כשמנסים לתרגם תובנה זו לפעילותן של חד"ש ומק"י, מגיעים לנקודת מפנה. מק"י פועלת בשתי מסגרות מרכזיות: במסגרת המפלגה עצמה ובמסגרת חד"ש. מעצם היותה חזית, חד"ש פונה לקהל רחב יותר מזה שאליו פונה מק"י. היא פונה לכל מי שמבקש את השלום והשוויון החרוטים על דגלה – אותו שלום הדדי שנדון עד כה.

קהל היעד של מק"י, לעומת זאת, שונה. לדעתי, כמפלגה קומוניסטית, עליה לפנות לקומוניסטים בלבד, כדי לשמור על בהירותה התיאורטית ועל אופייה האידיאולוגי. מכאן עולה השאלה: מה צריכה להיות סיסמתה של מק"י בשאלת השלום, כאשר פנייתה אינה מכוונת עוד לציבור הרחב אלא לקומוניסטים? מה עליה לומר כאשר מטרתה היא לבטא את האמת במלואה, ולא רק במידה שבה היא נגישה ומקובלת על שכבות רחבות בציבור?

התשובה היא שסיסמתו של כל קומוניסט עקבי בישראל צריכה להיות "לא רק שלום – אלא שחרור". משפט כזה מעורר חלחלה בקרב הישראלי הממוצע, שחונך לקשור אמירות מסוג זה לחמאס, ל-7 באוקטובר הרצחני ו"לשואה שנייה ההולכת וקרבה". אולם היא מגלמת בתוכה אמיתות עמוקות וחשובות.

הרעיון הליברלי של "שלום" שרוב ישראלים מחזיקים בו הוא פנטזיה שוביניסטית אשר מובילה באופן טבעי למלחמה ובמקרים שהיא נכשלת אף לרצח עם. הסיבה לכך היא שהיא בנויה על הרעיון של "סכסוך". אבל "סכסוך" ישראלי-פלסטיני לא באמת קיים. יש כיבוש ורצח עם של התושבים הפלסטינים בידי  ישראל, אשר מאז הקמתה מעוניינת כמעט אך ורק בהמשך הדיכוי.

יתר-על-כן, הרעיון הליברלי של "שלום" בין הישראלים לפלסטינים הוא בלתי אפשרי, מכיוון שהוא מדמיין שיש יחסי כוחות שווים בין הצדדים.  אבל כעת, הפלסטינים אינם יכולים לקבל שום הסכם "שלום" עם ישראל מכיוון שהם כל כך מדוכאים וכל כך חסרי כוח פוליטי שכל הסכם "שלום" כרוך בסיפוח דה-פקטו עטוף כוונות טובות.

כך, כיוון שמעולם לא הייתה אפשרות לשלום אמיתי, והם ממשיכים להילחם ולסרב לניסיונות ה"שלום" של ישראל, אנחנו, הישראלים, חוזרים מתוסכלים וחושבים לעצמנו: "למה הם מסרבים שוב? יכול להיות שהם רק רוצים את השמדתנו? שאין דרך לנהל משא ומתן איתם? שהדרך היחידה להגן על משפחתנו וחיינו היא להשמידם?". הסכנה היא שהחששות, האכזבות והפחדים יובילו לפשיזם.

אנו בקיאים בהיסטוריה של ארצנו ומבינים את האמת על ה"סכסוך". לכן, עלינו לשכוח את הקריאות הליברליות לשלום ולקרוא לפתרון אמיתי בהרבה: שחרור. אין שום דרך להשיג שלום בלי קודם כל לשחרר את הפלסטינים מהכיבוש התמידי שהם חיים תחתיו. כל עוד אין שחרור, כל "שלום" יהיה סיפוח מנומס. עלינו לעזוב את התפיסה השוביניסטית ולהיאבק עם הפלסטינים לשחרורם.

אין לנטוש את המסר הפציפיסטי בדרישה לשלום. אכן, אנחנו רוצים שלום, אבל הוא יבוא דרך מאבק: מאבק נגד המעמדות השליטים ושומרי הראש שלהם, מאבק נגד הפשיזם ורצח העם, מאבק באימפריאליזם ובקפיטליזם. המאבק למען זכותם של הפלסטינים לחיות בכבוד בארץ שלהם מגלם את כל המאבקים הללו. רק אחרי סיום המאבקים הללו נוכל להתחיל לדבר על שלום. הפעיל השחור האמריקאי קוואמה טור המנוח אמר: "יש הבדל בין שלום לשחרור. אפשר שיהיה שלום וחוסר צדק. אפשר שיהיה שלום יחד עם שיעבוד. אז שלום זה לא התשובה. שחרור היא התשובה".