תחת מטחי הטילים מאיראן: ביפו בחרו בדו-קיום ובאחריות הדדית

לא הדרך שבה הסתיימה המלחמה היא הסיפור. לא ההצהרות הרשמיות ולא נאומי הניצחון. השאלה המהותית היא מה קרה בין האנשים ואיך התנהל השיח. מי שזוכר את מאי 2021 זוכר היטב: בערים המעורבות שלטה אלימות, פחד וקריסה של האמון הבסיסי בין שכנים. יפו הייתה אז סמל של שבר ופצע.

והנה, בתוך המלחמה האחרונה, קרה דבר אחר. לא בזכות מדיניות ממשלתית, ולא כתוצאה מהיערכות מוסדית, אלא למרות כל אלה. בזמן אזעקות ואי ודאות, נוצרה מציאות אזרחית שונה, בזכות עבודה עיקשת של עמותת כולנא יאפא – ערבים ויהודים יחד.

אנשים לא שאלו “מי אתה?” אלא “האם אתה בסדר?”. דלתות נפתחו ללא היסוס. בתים פרטיים הפכו למרחבים מוגנים מאולתרים. עזרה הוגשה ללא בדיקת זהות, לאום או דעה פוליטית. זו לא הייתה סיסמה של דו קיום, אלא פעולה יומיומית של אחריות הדדית.

הפער בין מה שקרה ב־2021 לבין מה שקורה היום אינו מקרי. הוא תוצאה של עבודה קהילתית עקבית, של יוזמות מקומיות, ושל אנשים שבחרו לא להיכנע לפחד ולהסתה. ובכל זאת, אסור להתבלבל: המציאות הפוליטית לא השתנתה מהיסוד. המתחים קיימים, האפליה לא נעלמה, והחשדנות עדיין מרחפת.

דווקא משום כך, מה שקרה ביפו חשוב כל כך. הוא מוכיח שהחברה האזרחית מסוגלת לייצר מציאות אחרת גם כשהמערכות הגדולות נכשלות. המלחמה הזו הותירה כאב עמוק, אך גם סימנה כיוון: כשהאזרחים בוחרים זה בזה הם מייצרים עוצמה שאין למלחמות מענה מולו.

האתגר האמיתי מתחיל עכשיו. לא בשעת חירום אלא בשגרה. אם הרוח הזו לא תהפוך למדיניות, לחינוך ולפעולה אקטיבית מתמשכת היא תישאר זיכרון יפה בלבד. ייתכן שיפו אינה רק סמל לפצע, אלא גם מודל לתיקון. אם יש מוצא, ויפו רומזת שכן, היא אינה רק עדות למה שנשבר, אלא הוכחה שאפשר אחרת. וכאן, אנו לא מחכים לשינוי, אנו פועלים כדי ליצור אותו. בואו להצטרף אלינו.