בעקבות הפסקת האש בעזה: מהיכן יכולה להפציע תקווה לפלסטינים?

אזרחי ישראל שאינם פלסטינים אדישים ברובם למעשי הזוועה הנעשים בפלסטינים. כאשר מספרים להם על ההרס בעזה או מראים להם סרטון על אלימות מתנחלים בגדה המערבית, הם מגיבים במשיכת כתפיים, חלקם אפילו מהנהנים בהסכמה, וממשיכים בשגרת יומם. המדיניות האלימה שמנהיג נתניהו בעזה, בגדה המערבית ומחוץ לגבולות ישראל מדאיגה אותם רק במידה שהיא מתישה את הצבא, פוגעת בכלכלה או מבודדת את ישראל בזירה הבינלאומית. השפעתה על חייהם של הפלסטינים אינה מעניינת אותם. אמנם אין ספק שהישראלים ברובם התעוררו מעיוורונם כלפי הקיום הפלסטיני בעקבות אירועי 7 באוקטובר 2023. אך התעוררות זו לא שינתה את ההתעלמות ממצוקתם של הפלסטינים. האדישות, ואף השמחה לאיד והבוז לגורלם של הפלסטינים, אשר אפיינו את דעת הקהל הישראלית במשך עשורים רבים, נמשכים ולמעשה חמורים היום בהרבה.

רצונה של ישראל להעלים את הפלסטינים – אם בהשמדה אםבטרנספר — מבוטא כעת בגלוי, וכבר אינו דבר סוד שנלחש בסתר. סקרי דעת קהל, שמהימנותם אינה מוטלת בספק, מצביעים על כך שבין 80% ל–90% מהישראלים תומכים בהרס רצועת עזה. עצם הרעיון של מדינה פלסטינית שכנה – חלשה ופגיעה ככל שתהיה – נתפס בעיניהם כ"איום קיומי על ישראל", כפי שטען נתניהו בנאומו בעצרת הכללית של האו"ם. בנאום זה הוא גם טען כי התנגדותו למדינה פלסטינית "אינה רק מדיניות [שלו]… זו מדיניות המדינה, ואוכלוסיית מדינת ישראל… זה יותר מ–90% מכלל הישראלים".

ב–10 באוקטובר 2025 נכנסה לתוקף הפסקת אש שהובילה להפסקת הטבח ברצועת עזה, לפחות באופן זמני. הסכם הפסקת האש תווך (או, סביר יותר, נכפה) בידי טראמפ, ונראה שהפעם – בניגוד לפעמים קודמות בשנתיים האחרות – נתניהו לא הצליח לחבל בהסכם או להפר אותו. הפלסטינים, כמו שאר העולם, בירכו על הפסקת האש, אלא שהבעיה המרכזית נותרה בעינה: הפלסטינים אינם חופשיים.

ראוי לומר עוד כמה מילים על הפסקת אש זו. ההסכם, כפי שנוסח בידי טראמפ, לא יניב צדק ושלום בר קיימא. במקרה הטוב, הוא משהה את פעולות ההשמדה שישראל מבצעת ברצועת עזה. אך אינו משנה את כוונתה ארוכת הטווח למחוק כל נוכחות פלסטינית בכל מקום ובכל זמן שתוכל. ההסכם אינומרתיע את ישראל מביצוע פשעים כאלה בעתיד, למשל, בקריאה להעמדה לדין של פושעי המלחמה בהתאם לפסיקות בית הדין הפלילי הבינלאומי ובית הדין הבינלאומי לצדק. ההסכם לא מתייחס לסכנת המוות מרעב וממחלות שעדיין רובצת לפתחם של תושבי רצועת עזה. הוא לא מציע חזון, ולו עמום, ביחס לבניה מחדש של רצועת עזה באופן שיאפשר לתושביה מגורים סבירים ובטוחים, ולא מתייחס להקשר הרחב של הבטחת חופש ושוויון לכל הפלסטינים (וגם לישראלים) שבין הים לנהר. לפיכך, הפסקת האש היא רק הפוגה, והמאבק על חופש ושוויון נמשך.

על רקע אנטגוניזם קיצוני כזה, היכן יכולים הפלסטינים למצוא תקווה לעתיד בו בתיהם, אדמתם, כפריהם, עריהם, חקלאותם ופרנסתם יהיו מוגנים? מהיכן, בעולם שמחוץ לישראל, יכולה להפציע תקווה לפלסטינים, לנוכח השותפות הגלויה של ארה"ב ובעלות בריתה במסע ההרג וההרס שמבצעת ישראל? ואלו מגזרים ומוסדות בחברה הישראלית יכולים להיות שותפים למאבק לשחרור הפלסטינים מהדיכוי הישראלי?

תקווה מחוץ לישראל

ישראל אינה יכולה לשרוד ללא תמיכת המערב (קרי: הרשת העולמית של בריתות פוליטיות וצבאיות בהנהגת ארה"ב). כל בר דעת מכיר בעובדה זו, והכרה זו היא גם נחלת נתניהו ותומכיו. לפני כחודשיים, בנאום שכונה בדיעבד "נאום סופר–ספרטה", הודה נתניהו שישראל מבודדת יותר ויותר, וטען כי כתוצאה מכך יצטרכו כלכלתה וצבאה להיות עצמאיים יותר. זו לא הייתה פליטת פה של נתניהו: כשם שהוא הרגיל את הישראלים למלחמה מתמדת, כך הוא פועל לנרמל את בידודה של המדינה.

עם זאת, פרשנים רבים ציינו כי ניתוק ישראל מהברית המערבית בהנהגת ארה"ב אינו אפשרי כלל, וגם לו היה אפשרי – מחירו לציבור הישראלי קשה מנשוא. בורסת ניירות הערך הישראלית הגיבה בבהלה, ונתניהו מיהר לסייג את חזונו: רק הייצור לצורכי הצבא יצטרך להפוך עצמאי. אלא שגם זה אינו אפשרי: ישראל אינה מעצמה עולמית ואינה יכולה לייצר רכיבים מרכזיים של מערכות הנשק המשמשות את צבאה.

למרות ביקורתם, ואפילו סלידתם, ממדיניותה של ישראל, ראשי מדינות המערב לא הפסיקו את המימון והאספקה של נשק לישראל. לבד מעיכובים זמניים וחסרי חשיבות באספקת חלקי חילוף, ביקורתם החריפה לא הובילה לחסימת אספקת הנשק והציוד אשר היו דרושים לישראל כדי להמשיך במסע ההרס וההרג שלה. שילובה של ישראל במערב הוא כה עמוק, שלמרות התעצמות הביקורת של המערב על מדיניותה, התמיכה הצבאית והכלכלית הבסיסית בה לא הופסקה.

ישראל היא יותר מסתם מדינה חברה בברית המערבית בהנהגת ארה"ב. היא מספקת שירות חשוב ביותר לברית, ככוח האכיפה האזורי של ההגמוניה המערבית. לפיכך, ישראל חזקה חיונית לשמירה על ההגמוניה המערבית במזרח התיכון. מבחינת עוצמה צבאית, התקדמות טכנולוגית ועומק קשריה עם וושינגטון, ישראל היא המובילה הבלתי מעורערת שבין בעלות בריתה האזוריות של ארצות-הברית.

תפקידה המיוחד של ישראל ידוע היטב לשליטים הערבים האוטוקרטיים, אשר לא רק שאינם מתנגדים לו, אלא אף מוכנים לכפוף את עצמם להנהגתה, מתוך נאמנותם לשליטה האמריקאית. הם אינם מודים בנאמנות זו בפומבי בפני אזרחיהם, כדי לשמור על מראית עין של ריבונות מוחלטת. לצורך כיבוד דעת הקהל המקומית, מאשימים ראשי המדינות הערביות בפומבי ובלהט את ישראל בביצוע פשעי מלחמה חמורים, אך אינם מנתקים את היחסים הדיפלומטיים עמה ואינם נוקטים צעדים אחרים אשר מנוגדים למדיניותה של ארה"ב.

הפוליטיקאים האמריקאיים, והמערביים בכלל, נמנעים מלהגדיר את ישראל בפומבי ככוח אכיפה אזורי של ההגמוניה המערבית בהנהגת ארה"ב, מחשש להדהד את הרטוריקה הקולוניאלית הישנה. אך לפוליטיקאים הישראלים אין נקיפות מצפון כאלה. בכל הזדמנות שניתנת להם, הם מדגישים את תפקידה המיוחד של ישראל תוך שימוש ברטוריקה מטופשת ויומרנית.כלומר, לא במונחים גיאופוליטיים מציאותיים, אלא בהצגת ישראל כמוצב קדמי של תרבות מערבית או יהודית–נוצרית (דמיונית) לנוכח האיום (המפוברק) של האסלאם הרדיקלי.

כאן טמונה החולשה המהותית של ישראל: היא יכולה לנהוג כמדינה פורעת חוק כל עוד פעולותיה אינן סותרות את האינטרסים של ארה"ב. אך כאשר ישראל סוטה מתפקידה כמשרתת האינטרסים של ארה"ב באזור (למשל, בהפצצת בעלת ברית קרובה של ארה"ב כמו קטאר, ללא אישור או תיאום עם ארה"ב), היא נאלצת מיד לחזור בה (ראו, למשל, את ההתנצלות הפומבית של נתניהו בפני ראש ממשלת קטאר, לא פחות מאשר בחדר הסגלגל של הבית הלבן, או את קבלת הסכם הפסקת האש ברצועת עזה). ככלל, פעולותיה של ישראל כפופות לתפקידה ככוח אכיפה אזורי של ההגמוניה המערבית בהנהגת ארה"ב. מכאן, שביכולתה של ארה"ב לכפות על ישראל את הפסקת הדיכוי של העם הפלסטיני.

שילוב עמוק זה של ישראל עם המערב ותלותה המוחלטת בארה"ב הם ההסבר לנסיגתה של ישראל מניסיונותיה למחוק את הקיום הפלסטיני ברצועת עזה. ברגע שארה"ב פקדה על ישראל לחדול – זו צייתה.

מסע ההשמדה של ישראל ברצועת עזה איתחל שלב חדש ומכריע במאבק נגד משטר האפרטהייד הישראלי. זה מאבק שסיכויי המשטר לנצח בו פוחתים משום שהוא מתנהל בתוך מדינות הברית המערבית שבהנהגת ארה"ב – ובעיקר בארה"ב עצמה – ובמרחק בטוח יחסית מנתניהו, מסמוטריץ', מבן גביר ומשאר השוטים והרשעים היושבים סביב שולחנה של ממשלת ישראל. במובן זה, נתניהו צודק בדאגתו מפני הבידוד הגובר של ישראל.

הדיווחים מרצועת עזה גרמו לפוליטיזציה ואף לרדיקליזציה של הדור הצעיר מהעולם הערבי והדרום הגלובלי ועד המערב והצפון הגלובלי. התמונות המגיעות מעזה מזעזעות, ואנשים אינם יכולים להסיט את מבטם ממראות אלה ומושפעים מהם עמוקות. עובדה זו עדיין לא תורגמה לשינוי במדיניות הרשמית של ממשלות המערב, אך השפעתה על הציבור הרחב בלתי ניתנת להכחשה: אנשים זועמים ומזועזעים ממסע הנקמה של ישראל, ובעיקר הצעירים שביניהם, להוטים לפעול ולשים קץ למה שהם רואים כמסע חסר מעצורים של הרס והרג.

להלן כמה דוגמאות מהעת האחרונה: ב–3 באוקטובר התחוללה באיטליה – מדינה המונהגת בידי בת ברית קרובה של טראמפ ושל נתניהו – התארגנות המונית חסרת תקדים:שביתות ופעולות מחאה של מיליוני אנשים עצרו את מהלך החיים הנורמלי באיטליה למשך יום שלם, וזאת כדי להביע תמיכה בפלסטינים ולגנות את מדיניות ההשמדה של ישראל. סקר מדהים וללא תקדים שפורסם ב-6 באוקטובר בעיתון"וושינגטון פוסט" הראה, כי 40% מהיהודים האמריקאים חושבים שישראל מבצעת רצח עם, בעוד שרוב הנשאלים סבורים שהיא מבצעת פשעי מלחמה. דבר זה מדגים עד כמה פעולותיה של ישראל פגעו באופן בלתי הפיך בלוז הקשה של קהל התומכים האמריקאי שלה. ב–11 באוקטוברשטפו הפגנות פרו–פלסטיניות המוניות, מתמשכות ומתואמות את בירות אירופה, ובמיוחד את לונדון.

רק לפני שנתיים נראה היה שהסוגיה הפלסטינית נעלמה כמעט לחלוטין, הן מהעין והן מהתודעה. והנה, ללא קשר למה שיקרה בשבועות ובחודשים הקרובים, פלסטין נמצאת שוב במרכז תשומת הלב העולמית. היא שבה להיות, כפי שכינה אותה אדוארד סעיד, מבחן לקמוס לאנושיות ולמוסר. בעוד שהעדיפות המיידית והעליונה של הפלסטינים ובעלי בריתם היא למנוע את התחדשות רצח העם ברצועת עזה ולדאוג לצרכים הדחופים של הניצולים, עליהם להתמודד במקביל עם אתגר נוסף: כיצד להבטיח שההתגייסות העולמית חסרת התקדים של 24 החודשים האחרונים לא רק תמשך, אלא אף תתעצם.

תקווה מתוך ישראל

יש מקום לאופטימיות כאשר ישנם ישראלים יהודים (בפרט עיתונאים, אמנים ואקדמאים) ומוסדות ישראליים (ארגוני זכויות אדם, התארגנויות מקצועיות, כלי תקשורת, וארגונים פוליטיים שונים כמו חד"ש) שעדיין פועלים ומשמיעים את קולם באומץ נגד מדיניות הממשלה למחיקת הפלסטינים. בחברה הישראלית הם אמנם מיעוט קטן שלעתים קרובות מתעלמים ממנו או מנדים אותו, אך הם מייצגים חזית פנימית חיונית לשינוי.

דעת הקהל העולמית אמנם השתנתה בשנתיים האחרונות באופן דרמטי לטובת הפלסטינים ומאבקם לשחרור, וזו מפעילה לחץ ציבורי עוצמתי על קובעי המדיניות, במיוחד בארצות הברית ובמדינות מערביות אחרות. אך הפלסטינים יטעו אם יוותרו על יצירת קשרים עם בעלי ברית בתוך החברה הישראלית. לשותפים הישראלים הללו יש לגיטימציה ייחודית וחיונית, והם פועלים כהשלמה מקומית של התנועה הבינלאומית לשחרור הפלסטינים. במישור הפנימי, הם מסוגלים לאתגר את הנרטיב הלאומי הדומיננטי ולהגיע לקהלים בישראל שהביקורת הבינלאומית אינה מצליחה להגיע אליהם. חשוב מכך, במישור הבינלאומי, הם פועלים באופן אקטיבי לפירוק ההאשמות הכוזבות באנטישמיות המוטחות באופן שגרתי במגיני זכויות הפלסטינים, במיוחד בארצות הברית ובתקשורת המערבית. כדי ששלום צודק ובר–קיימא יוכל להכות שורשים, נדרשים לא רק לחץ מבחוץ, אלא גם אומץ לבם של אלה בפנים שמעזים לחזות מציאות אחרת.

עאסף כפורי הוא פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטת בוסטון, פעיל למעלה מחמישה עשורים בארגוני שמאל פלסטיניים ולבנוניים. פרופ' עודד גולדרייך תרגם את המאמר מהמקור באנגלית עבור הגיליון המיוחד לציון 60 שנה ל"זו הדרך".