קולות המחאה: המלחמה כמעט נגמרה והכנסת כמעט מתפזרת אך מנהיגי המחנה הליברלי כשלו

המלחמה כמעט נגמרה, הכנסת כמעט מתפזרת ואנחנו מגששים בערפל בזהירות ומנסים להבין: מה עכשיו? איפה המאבק ובכלל – מהי מטרתו? בגדול, לא השתנה כלום. המאבק היה ונישאר אותו מאבק – מימי המחאות ברחוב בלפור ולבירור פרשת הצוללות, דרך המערכה נגד ההפיכה המשטרית, 7 באוקטובר ושחרור החטופים, עד לרגע זה.

אבל כדי לטשטש את ההבנה שלנו מי האויב ומה הם האיומים, מופעל עלינו מנגנון מתוחכם של הצפת סדר היום והתודעה באין ספור אירועים, הצהרות וספינים, להלן הערפל. אנחנו מפנימים ובמקרה הטוב סתם לא עומדים על עקרונותינו, ובמקרה הרע אפילו מתנצלים עליהם.

מכונה זו מתוחכמת ומרושעת אבל הבעיה האמיתית היא אצלנו: אנחנו מפנימים את מסרי המנגנון, מפעילים על עצמנו צנזורה עצמית ומאפשרים לו לערבב אותנו ולקבוע את סדר היום של המחאה ושל נציגי הציבור שלנו. כמה דוגמאות. למשל טשטוש הגבולות האידאולוגיים כדי לייצר רושם שאין כאן עניינים עקרוניים: 'זה לא שמאל ולא ימין'. טוב בסדר – אז צד א' מול צד ב' , צד א' בעד שוויון זכויות, צד ב' בעד עליונות יהודית. הולך?

"שיח ה-6 באוקטובר" – זהו עוד מושג שנועד לעשות ריסט על אחריות הממשלה ולדרוש חשבון נפש מאיתנו על שמחינו נגד המתקפה על הדמוקרטיה. אסור להשוות, אסור להגיד בוגד, אסור להגיד פשע מלחמה, אסור להגיד כיבוש.

המכונה רוצה שנעזוב את נתניהו "לא ללכת על האישי – לדבר רק על סוגיות", זו הוראה שקיבלנו מהמכונה והפנמנו, ועכשיו אנחנו מתבחבשים על איזו סוגיה כן לדבר ועל איזו לא. ודאי שמעתם "בואו לא נהיה צודקים, נהיה חכמים" – צריך להתמקד רק בחוק הגיוס ,רק בוועדת חקירה, רק בשוד הקופה הציבורית, העיקר לא לדבר על ביבי.

מסבירים לנו שעיסוק בנתניהו, בכיבוש ובהפיכה המשטרית ירחיק קהלים ושותפים פוטנציאליים. גם ככה אף לא אחד מתומכי ביבי והכיבוש יצטרף למאבק שלנו להפלת הממשלה. מי שכן מורחק הם מי שנכונים להצטרף, והכרחי שיצטרפו, והם המותשים והמיואשים שלא רואים חזון ותכלית למאבק, וכמובן הציבור הערבי המאבד את אמונו במטרות ארוכות הטווח של הגוש הליברלי.

האתגר הגדול שלפנינו כעת הוא הבחירות. הוא מורכב משלושה עיקרים: לוודא קיום תקין וחופשי שלהן (סוגיה רצינית וחשובה שלא אדבר עליה כאן), להשפיע ולגרום לנבחרינו לפעול במשותף ולוודא את החלפת הממשלה, ובעיקר לדרבן הצבעה בתוך המחנה שואף השינוי הרחב – לא רק בזה המגדיר עצמו ליברלי. דירבון הצבעה בקרב המחנה דורש הצגת חזון ומטרה.

הצפייה הנורמלית היא שזה ייעשה בידי הפוליטיקאים המבקשים להיבחר. למרבה הצער, כפועל יוצא של המנגנון שתיארתי, נבחרי הציבור של המחנה הליברלי נמנעים ונזהרים מלהגיד כל דבר בעל משקל ערכי או המתקרב לסוגיות הליבה הנמצאות תחת המתקפה שלעיל. כיוון שכך, כמו שהובלנו את המחאה מוטל עלינו כציבור להנכיח ולדבר את החזון כדי לתת לנבחרינו אומץ לפעול נגד המגמה. לכן, עלינו להיות לא צודקים ולא חכמים אלא ישרים ואמיצים: לדרוש שותפות עם כל המפלגות הערביות ולחזור לשיח של 6 באוקטובר! כן שוויון זכויות מלא בפני החוק, לא לעליונות יהודית!

חשבון פשוט מראה שאין צורך לגייס תמיכה משום ציבור שלא מעוניין במדינה דמוקרטית וליברלית. די אם נגיע ל 80% הצבעה בקרב הציבור הערבי ובקרב מי שכיניתי המותשים והמיואשים כדי לשנות לגמרי את הרכב הכנסת. אז צאו מתחת לאלונקה הממלכתית (את זה תשאירו לבני גנץ…) עשו ואמרו כל מה שגורם לכם להרגיש קצת יותר חופשיים. המדד הוא פשוט: כל מה שהם בעד אנחנו נגד, וההיפך! אם יינון מגל תוקף, ובוז'י מגנה, סימן שאמרנו או עשינו את הדבר הנכון. מצפן פשוט, אבל אפקטיבי!

מדבריו בעצרת נגד ממשלת הימין שנערכה במרכז חורב בחיפה, 8.11. רס"ן (מיל.) דן אליאב שרת כ-300 ימים במילואים בעוטף עזה, מיד לאחר 7 באוקטובר. הוא חתם על מכתב ההתארגנות "חיילים למען חטופים" וסירב להמשיך לשרת.