קולות מחאה: יש לסרב למנגנוני ההשתקה

שמי סראב אבו רביעה. נולדתי, גדלתי והתחנכתי בבאר שבע, תחילה בבית ספר בדואי ולאחר מכן בתיכון יהודי. חיי ארוגים בשתי החברות, היהודית והערבית. התחנכתי על ערכים של חיים משותפים, מוסר, אנושיות וקבלת השונה. הוזמנתי בידי חברי מטה מאבק האקדמיה לתת את הפרספקטיבה שלי על האיום שחונק את החברה הישראלית: הניסיון לנטרל את שומרי הסף, שהוא איום על הדמוקרטיה, שהוא איום על היכולת שלנו להשמיע את קול האנושיות.

אני שואלת את עצמי: האם מחר יהיה לנו את האומץ להשמיע באקדמיה ומחוצה לה את קול האדם שמסרב להכיר באובדן צלם האנוש בעזה, בגדה המערבית, בכפרים הבדואיים בנגב, וביחס כלפי קבוצות מוחלשות?

זה נעשה בכל האמצעים: הרס מתמשך של מנגנונים מוסדיים, הפיכת החוקי לבלתי חוקי, הפיכת הקול לעבירה והפיכת האנושיות למערכת היררכית ומקוטבת.
פריצת מצור ההשתקה באירועים כמו עצרת זו, במטרה להשמיע קול שפוי, מחייבת הגנה מוסדית על חופש הביטוי, הגנה שהמערכת המשפטית ושומרי הסף אמורים לספק. אנו באקדמיה חייבים להדגיש את חובתנו לא לשטוף ידיים מאחריות, אלא להיות בין אלה שמעזים להשמיע את קולנו, גם כשזה לא נוח, גם כשזה מסוכן. ההיסטוריה לא תשאל איפה היו היחידים, אלא תשאל איפה היו הארגונים, המוסדות, הקול הקולקטיבי — באחת התקופות החשוכות ביותר שידענו.

בימים אלה אנו ניצבים מול צומת מכריע באחת העתות החשוכות שידעה ההיסטוריה. ההשתתפות במצעד ההשתקה, הסירוב להכיר בערך קדושת החיים ללא הבדל מוצא לאומי או אתני — הם לא נטרליים. הם שיתוף פעולה עם מנגנוני ההשתקה. מנגנונים שכוחם הולך ומתעצם כאשר נשללות הסמכויות של שומרי הסף ונמסרות לרשות המבצעת. כל אחת ואחד צריכים לשאול את עצמם: איזו אזרחית אני רוצה להיות? משתפת פעולה עם פשיזם מחלחל — או דמוקרטית גאה המסרבת לשתוק?

מתוך דבריה בהפגנת האקדמיה בירושלים, 3.9