כשל מערכתי עקבי ומתמשך: הגיעה העת לשינוי כולל במשטרה

משטרת ישראל נולדה מתוך תפיסה מנדטורית קולוניאלית, שהעדיפה שליטה על "הילידים" על פני שירות לציבור והגנה עליו. מיומה הראשון, נבנתה המשטרה כגוף שמגן על השלטון  ועל כוחו, ולא מגן על זכויות האזרח. החוק המכונה פקודת המשטרה הבריטית תורגם לעברית כמעט מילה במילה וכזאת פקודת המשטרה בספר החוקים הישראלי. שבעה עשורים אחרי, אותה תרבות עדיין שולטת בארגון: כוח מופעל לעיתים קרובות מעבר למותר בחוק והאזרחים, בעיקר החלשים שבהם, נותרים חסרי מגן.

היסטורית, המשטרה הפעילה פרקטיקה של שיטור יתר נגד קבוצות מוחלשות: ערבים ובדואים, הקהילה האתיופית ופריפריות עירוניות. שיטור היתר מלמד כיצד  מערכת שלמה יכולה למקד כוח מוגזם במקום שבו אינו נדרש, תוך חוסר התחשבות בזכויות ובצרכים של האזרחים. פעולה מוגברת נגד החלשים מעמיקה את תחושת הניכור. האוכלוסייה הכללית כמעט שאינה נחשפת לכוח מדכא זה, מה שמקבע את תחושת הפער וחוסר הצדק.

אירועי אוקטובר 2000, שבמהלכם נהרגו 13 אזרחים ערבים במחאות ברחבי הארץ, חשפו את כשלי המשטרה בשימוש בכוח מופרז ובאי-הגנה על זכויות המפגינים. בעקבות הלחץ הציבורי והצורך בבירור מעמיק, הקימה ממשלת ישראל בראשות אהוד ברק ועדת חקירה ממלכתית – ועדת אור, שתפקידה היה לבחון את נסיבות האירועים, את תפקוד המשטרה והדרג המדיני, ולהציע צעדים למניעת הישנות מקרים דומים.

מסקנותיה של ועדת אור הצביעו על ליקויים חמורים: חוסר שקיפות; תרבות של חיפוי הדדי; פער עמוק בין הנהלים לבין המציאות בשטח; והיעדר מנגנוני פיקוח אפקטיביים. הוועדה הדגישה את הצורך בשינוי תרבותי וארגוני יסודי במשטרה, הכולל מעבר לאמצעים קטלניים פחות ושיפור מערכות הבקרה על פעולת השוטרים. אירועי אוקטובר 2000 נותרו תזכורת כואבת לכך שכוח בלתי מרוסן ונטול אחריות מערער את אמון הציבור במוסדות המדינה ומעמיק את תחושת הניכור בקרב קבוצות מוחלשות בחברה הישראלית.

המערכת מאפשרת, לעיתים בראש חוצות, חריגות של שוטרים: מעצרי שווא אלימים; הפעלת מכת"זיות ופרשים ללא הצדקה ובניגוד לנהלי המשטרה עצמה; אלימות והשמדת ראיות. פרקטיקות אלה מתרחשות לעיתים קרובות תחת חיפוי הדדי: שוטרים מתאמים עדויות ומסתירים אחד את פעולותיו של השני, מונעים תיעוד ומסתירים אחריות אישית.

כשל מערכתי עקבי ומתמשך

אך חוסר האכיפה על שוטרים שחרגו מהחוק הוא תוצאה לא רק של כשל השוטר או הקצין הבודד, אלא משקף כשל מערכתי עקבי ומתמשך. מח"ש, הממונה על חקירות שוטרים, נתקלת בקושי להביא תיקים פליליים לבית המשפט, והרבה פעמים אף נכשלת בהפעלת סמכויותיה. הפרקליטות נמנעת פעמים רבות מלפתוח תיק פלילי, ובתי המשפט נוטים לאשר כמעט אוטומטית  את עמדת המשטרה ועדויות השוטרים.

השר לביטחון פנים איתמר בן גביר מעצב את התרבות הארגונית באמצעות מינויים בכירים. דוגמה בולטת היא מינויו של רב-ניצב דניאל לוי למפכ"ל, לאחר שכיהן תקופה קצרה יחסית כמפקד מחוז חוף  בדרגת ניצב. לוי נודע בגישה תקיפה ונחרצת כלפי הפגנות, במיוחד במחאת קיסריה, באותה עת נרשמה במחוזו עלייה משמעותית במספר מקרי הרצח והמחוז קיבל דירוג נמוך ביותר במדד האקלים הארגוני. המינוי הדגים כיצד נאמנות לשר מועדפת על פני ניסיון מקצועי ויכולה להשפיע על אופן הפעולה בשטח, להטמיע מסרים שמרשים חריגה מהנהלים ולהחליש  אחריות אישית.

השר בן גביר עבר ממתן גיבוי סמוי לשוטרים עבריינים, כפי שעשו שרים לא מעטים לפניו, לתמיכה הצהרתית ופומבית בשוטרים שיבצעו בנאמנות את מדיניותו גם כשהיא בלתי חוקית. בן־גביר לא המציא את זה – אבל הוא הפך זאת למדיניות מוצהרת. הקרקע הפורייה כבר חיכתה לו: משטרה המורגלת לשלוט ולא לשרת.

רב-פקד מאיר סוויסה, שהשליך רימון הלם לעבר מפגינים בתל אביב, זכה בגיבוי פומבי מצד  השר בן גביר, שאף הורה לקדמו בדרגה ולמנותו למפקד תחנה. למרות שקידום זה, שבוצע לפי הוראתו, נבלם בהחלטה שיפוטית – סוויסה שוחרר מהמשטרה בהוראת המפכ"ל בלי שידוע על סנקציות פליליות אישיות פומביות שננקטו נגדו. ההליך האזרחי שבו הוא נתבע הופסק עקב מצבו הבריאותי. זו דוגמא מערכתית מובהקת לשילוב של חוסר אכיפה, גיבוי פוליטי והסתרה של אחריות מפני הציבור.

ניצב בדימוס עמי אשד, מפקד מחוז ת"א שהודח מתפקידו באופן פראי, נחשב מפקד מעולה בעיני הציבור. לאחר שהודח הוא הצהיר בפומבי כי היה יכול למלא את חדרי המיון באיכילוב בפצועים לו היה מטפל ביד קשה בהפגנות, כפי שדרש ממנו השר. אך הוא בחר בגישה ערכית, מבוקרת, הוגנת ושקופה, ושילם על כך בסיום הקריירה שלו.

לציבור אין אמון

המשטרה חוזרת ומצהירה שבלי אמון הציבור היא אינה יכולה לתפקד. אך המשטרה יכולה לשוב ולממש את ייעודה האמיתי רק דרך פיקוח אמיתי, שקיפות וענישה על חריגות. אלה לא רק אמצעים טכניים – הם הכלי הקריטי לשיקום אמון הציבור, שהוא המגן הראשון של כל מוסד ממלכתי. ללא אמון זה, אין משמות לשום תיק פלילי או לפעילות מבצעית. בלי פיקוח תהפוך המשטרה גוף מנותק וחסר אחריות, כפי שנראה שהדברים כיום, וכפי שמתריעים באופן פומבי ובוטה כל בכירי המשטרה בדימוס.

במקום תרבות של דין וחשבון, קיבלנו תרבות של הסתרה. במקום שקצין שמיידה רימוני הלם או מפקד שמפעיל מכת״זית שלא כדין ייענשו – הם זוכים בגיבוי, ואף בקידום. כשהשר  לביטחון לאומי נותן לכך רוח גבית פומבית, ברור שהבעיה איננה טעות  מקומית אלא כשל מערכתי מתמשך. אם לא יבוצע שינוי עמוק, לא רחוק היום שהציבור יפסיק לראות במשטרה כוח מגן ויתחיל לראות בה אויב מבית. מרגע שמהלך כזה קורה, היחס למשטרה יהיה כיחס לאויב: ניכור מלא  והתנגדות פעילה.

השינוי הנדרש אינו קוסמטי. לא מספיק להחליף מפכ״ל או להדיח שוטר סורר. נחוץ שינוי מערכתי כולל: רפורמה במשטרה, חיזוק אמיתי של מח״ש, פרקליטות שלא מהססת  להעמיד לדין, ובתי משפט שמטילים אחריות, בדגש באחריות אישית, במקום לעגל פינות. ובראש ובראשונה נדרשת החלפה של השר הכושל , שתרם רבות להידרדרות. רק כך ניתן יהיה להשיב את אמון הציבור במשטרה – תנאי קיומי לכל משטר דמוקרטי.