"העם האמיתי" מול האליטות: עליית הפופוליזם בישראל ובעולם

נוהגים להגדיר את משטר נתניהו פופוליסטי. שרים בכירים בליכוד כמו מאי גולן (השרה לקידום שוויון חברתי), מירי רגב (שרת התחבורה) ומיקי זוהר (שר התרבות והספורט) הם מראשי המשטר הפופוליסטי-סמכותני בישראל ומסמלים את השינוי הדורי והאידיאולוגי במפלגת השלטון ב-20 השנים האחרונות. החלטותיהם נחשבות לא מקצועיות. רגב וגולן חשודות בשחיתות. המשטר כמו גם השרים מתנערים באופן מוצהר מכל אחריות להחלטותיהם ולמעשיהם. ההתנערות מהאחריות למחדל 7 באוקטובר לא יוצאת מן הכלל בכך. האשמה, כמובן, מוטלת על מתנגדי המשטר.

מהו פופוליזם ומה הוא פופוליזם בישראל? זו המשימה שלקחו על עצמם פרופ' יניב רוזנאי מאוני' רייכמן ומראשי המאבק נגד ההפיכה המשטרית, ופרופ' נועם גדרון מהאוני' העברית בירושלים, החוקר דפוסי הצבעה וקיטוב פוליטי. בספרם החדש "דמוקרטיה בנסיגה: פופוליזם, קיטוב והפיכה משטרית" (הוצאת אוני' רייכמן), הם חוקרים את הרעיון הפופוליסטי, את תצורתו ואת מניעיו, וכן מציעים כמה הצעות פרקטיות לבלימת ההפיכה המשטרית בישראל.

"העם האמיתי"

לפי רוזנאי וגדרון, פופוליזם הוא שיטה פוליטית לחלוקת העם לאליטות מושחתות ולעם "האמיתי". האליטות המושחתות מנסות להגביל ולסכל את רצון המוני העם. הפופוליסטים טוענים שמטרתם לייצג את רצון העם שהוא ברור וחד משמעי ואין להגבילו על ידי שום חסמים ובלמים. יתרה מזאת, לטענת הכותבים, הפופוליזם עשוי להגביר מעורבות ציבורית במשטרים בהם האזרחים נוטים לאדישות, ניכור ולחוסר מעש. כלומר לשיטתם שיטה זו היא התשובה לכשלים של משטרים ליברליים טכנוקרטיים.

חברות שסועות ורוויות מתחים חברתיים, כמו החברה הישראלית, חשופות במיוחד לעליית דמויות קיצוניות ותיאטרליות המציגות מצגי שווא, בדומה לאיתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'. הקיטוב הרגשי,  השנאה והסלידה מהצד היריב, הם הדלק המרכזי שמניע את הפופוליזם. כדי לרצות את בסיס התומכים שלהם, פוליטיקאים פופוליסטיים פוגעים במפלגות האופוזיציה, במוסדות המשטר ובנורמות הדמוקרטיות. התופעה ניכרת בפוליטיקה הישראלית במיוחד בעשור האחרון.

בסקירה שכתבתי לעיתון זה של ספרן של אווה אילוז ואביטל סיקרון "רגשות נגד הדמוקרטיה" כתבתי: "הפופוליזם כמו הפשיזם, דוגל בפוסט-אמת, ברלטיביזם מוסרי ובעיוות מתמיד של תמונת המציאות. הרגשות השליליים המניעים את הפוליטיקה הישראלית הם הפוליטיקה הביביסטית ההרסנית". לכך הוספתי: "נטייתנו לניתוח שכלתני של העובדות מתקשה לעמוד מול הקסם של המציאות הפופוליסטית הלאומנית. הרגשות מחליפים את הרציונל או את השכל הישר והנסיגה לעולם הקדם מודרני או הקדם תבוני מאפשרים לשלטון ללוש ולעצב את המציאות כראות עיניה, הפוליטיקה כמרקחה".

פופוליזם ימני הוא הפתרון של מנהיג סמכותני למגבלות שמוטלות עליו. הליכוד, למשל, מסוגל לבצע פעולות שאינן אפשריות לעוצמה יהודית, בדומה לכך שמפלגת "רפורמה" בבריטניה יכולה לעשות מה שמפלגות ימין קיצוני כמו "מולדת" אינן יכולות, וכן "אלטרנטיבה לגרמניה" ומפלגות ניאו-נאציות אחרות. כל מפלגת ימין קיצוני מחוץ לספקטרום הפוליטי נזקקת ל"סוס טרויאני" פוליטי – להסוות את עצמה כמפלגה דמוקרטית ולהיכנס דרך הדלת האחורית. החיבור הקואליציוני בין עוצמה יהודית והליכוד, שנראה לא הגיוני לפני ארבעים שנה, הפך כיום עניין טבעי יותר. לפי נועם גדרון, אחד מכותבי הספר, מפלגת הליכוד כיום קרובה הרבה יותר למפלגות ימין קיצוני באירופה מאשר למפלגות מרכז-ימין כפי שהיו בתקופת שלטונו של מנחם בגין.

פופוליזם שמאלי

מפלגות ותנועות פופוליסטיות שמאליות זכו בשיא הצלחה באמצע העשור הקודם: סיריזה ביוון, פודמוס בספרד ותנועתו של הסנטור הסוציאליסט ברני סנדרס בארה"ב. עלייתן לשלטון של סיריזה ופודמוס והשגת כוח פוליטי משמעותי הסתיימה בקריסה מוקדמת: מאבק עיקש מול כוחות כלכליים ופוליטיים בינלאומיים, שידיהם היו על העליונה, כפה את חוסר היכולת של ממשלות שמאל נבחרות והוביל לקריסתן.

אך מהו ההבדל בין פוליטיקה פופוליסטית ימנית-לאומנית לבין פוליטיקה פופוליסטית שמאלית? ההבדל המרכזי טמון בהגדרת של "העם". לפי הפופוליזם השמאלי, העם מורכב מהמעמדות העובדים, בעוד האליטות הן האליטות הכלכליות–הימניות המושחתות. לעומת זאת, לפי הפופוליזם הימני, העם מוגדר כקבוצה גזעית הומוגנית, שנאבקת באליטה רב-תרבותית ורב-גזעית שמנסה לכפות את ערכיה הליברליים על ה"עם האמיתי".

הגל הסמכותני-ימני ממשיך ומתחזק בכלכלות הגדולות בעולם: בגרמניה, בצרפת, באנגליה, באיטליה ועוד. גל זה מתאפיין בתמיכה חוצת מעמדות: עובדים שנזנחו בידי משטרים פוליטיים רקובים והסובלים מיוקר מחייה מרקיע שחקים, ובעלי הון גזעניים המגדילים את הונם ומשתפים פעולה עם פוליטיקאים גזעניים. הייאוש והאכזבה, בשילוב עם משבר האקלים ומשבר הפליטים, מובילים מצביעים שבעבר לא שקלו להצביע למפלגות גזעניות לעשות זאת, גם אם מדובר בצעד הרסני ומסוכן. דוגמאות לכך: ארה"ב תחת טראמפ וארגנטינה תחת חבייר מיליי. ראיית עולם סמכותנית-לאומנית מציעה פתרונות הרסניים לבעיות שפתרונן דורש שינוי רדיקלי וכולל של השיטה הכלכלית–חברתית, תוך שמירה על ערכים דמוקרטיים מהותיים.

רוזנאי וגדרון מציעים מספר פתרונות שיחזקו את מבנה המשטר הישראלי: חקיקת חוק יסוד "החקיקה"; הגדלת מספר חברי הכנסת; חיזוק מעמד הכנסת; מעבר לשיטת בחירות אזורית שתגביר את האחריות של נבחר הציבור כלפי בוחריו באזור הבחירה; ומעבר להצבעה בפתק חצי פתוח המאפשר לבוחרים להשפיע על זהות הנבחרים ברשימה שבחרו. שני הכותבים אינם אנשי שמאל. מטרתם העליונה הוא סיכול ההפיכה המשטרית וחיזוק יסודות המשטר הישראלי, מטרה הראויה בפני עצמה. אנו, אנשי שמאל דמוקרטיים, מבינים כי הפתרון לכשלים של המשטר הניאו-ליברלי-טכנוקרטי, ממנו סולדים מיליונים ברחבי העולם, נמצא בשינוי כלכלי מהותי שישרת את העם, המורכב ממעמדות העובדים. אם לא נעשה זאת, משטרים פופוליסטיים–סמכותניים יחריבו את המבנים הדמוקרטיים הקיימים ועלולים להוביל אפילו למלחמות עולם.