מפלגות המרכז – חמישים גוונים של ימין

בעשור האחרון אופייני לפוליטיקה הישראלית מבנה פוליטי חד-גושי בו יש מפלגה אחת דומיננטית, מפלגת הליכוד, המקרינה את כוחה ומעצבת את הפוליטיקה הישראלית בדמותה, בעוד שבאופוזיציה ישנו מגוון מסחרר של מפלגות ימין, מרכז ושמאל. קריסת "המחנה הציוני" לאחר בחירות 2015 והצטמקותה מ-24 מנדטים בכנסת ה-20 ל-6 מנדטים של מפלגת העבודה בכנסת ה-21 ב-2019 סימלה את התעצמות כוחה של הליכוד ואת התבססות המערכת הפוליטית הישראלית כחד-קוטבית. מבקרים כינו זאת אז "חמישים גוונים של ימין" וגוון אחד של  שמאל ציוני הנאבק על הישרדותו.

היסטוריה של המרכז

בשנת 2017 יצאה לאור ספרה של החוקרת אפרת קנולר "מפלגות המרכז בישראל: בין הימין לבין השמאל" (הוצאת  רסלינג). הספר מיפה את ההיסטוריה של מפלגות המרכז בישראל לדורותיהן עוד מימי היישוב היהודי ועד תחילת המילניום החדש. קנולר מציעה לחלק את מפלגות המרכז לארבעה טיפוסים של מפלגות: מפלגות מעמדיות, מפלגות אישיות, מפלגות כוכבים ומפלגות אידיאולוגיות. הספר עוסק ברובו בניתוח היסטורי-פוליטי של החלטות, מהלכים וויכוחים בשלל מפלגות המרכז בישראל שצמחו וקמלו לאחר כנסת אחת או מעט יותר מכך. קנולר ציינה כי עד לפרסום ספרה לא נעשה מאמץ לנתח את מפלגות המרכז לעומקן.

מקום המדינה ועד למהפך הפוליטי של 1977 שלטה מפא"י כמעט ללא עוררין בזירה הפוליטית. עם זאת, החל בשנות ה־60 החלה ההגמוניה שלה להיסדק: ב־1965 התפצלה המפלגה והוקמה רפ"י; בראשית שנות ה־70 התעצם המאבק המזרחי של "הפנתרים השחורים"; ולאחר מלחמת יום הכיפורים ב־1973 גבר אובדן האמון הציבורי בהנהגת המדינה – עד לקריסתה הסופית של מפא"י ולעליית שלטון הליכוד.

מבחירות 1977 ועד בחירות 2015, במשך כמעט 40 שנים, המערכת הפוליטית התנהלה כמערכת דו-ראשית בה יש גוש מפלגות ימין בהובלת הליכוד וגוש מפלגות שמאל בהובלת מפלגת העבודה. המפלגות הגדולות היו מרכז הכובד הפוליטי של שני גושים פוליטיים מובחנים. דעיכתה והיעלמותה של מפלגת העבודה הותירו ואקום פוליטי שאותו מילאו מפלגות מרכז חדשות: יש עתיד קמה ב-2013; חוסן לישראל קמה ב-2019; ואיחוד ביניהן נוצר באותה שנה אך התפרק זמן קצר לאחר מכן ב-2020.

סוגים שונים של מרכז

קנולר זיהתה את מפלגות המרכז הראשונות כמפלגות מעמדיות המייצגות את המעמד הגבוה. לדוגמא: המפלגה הליברלית והמפלגה הפרוגרסיבית היו מפלגות שייצגו את האינטרסים הכלכליים והחברתיים של המעמד הכלכלי הגבוה הישראלי (תעשיינים, בעלי מקצועות חופשיים ובעלי עסקים), שתמכו במדיניות הביטחונית של מפא"י והסתייגו ממדיניותה הכלכלית. מפלגות אלה נעלמו בהדרגה לאחר מלחמת 1967, אז לטענתה שכך המאבק המעמדי וקם דור חדש ואחר של מפלגות מרכז אישיות כמו ד"ש שקמה כאיחוד של תנועות מחאה: שינוי של אמנון רובינשטיין והקבוצה הדמוקרטית לשינוי של יגאל ידין שזכתה ב-15 מנדטים בבחירות 1977 והייתה המפלגה השלישית בגודלה בכנסת.

לטענת קנולר, המרחב להקמת מפלגות מרכז נוצר כאשר שתי המפלגות הדומיננטיות נחלשו והבוחרים החלו לחפש אחר מפלגה חדשה שתהיה אלטרנטיבה לשתי המפלגות הגדולות. היא אפיינה את הדגם האידיאלי של מפלגות אישיות: "מפלגה נטולת אידיאולוגיה, מצע המפלגה עמוס בשל הרצון להתאימו למספר רב של מצביעים פוטנציאלים. למנהיג המפלגה עוצמה רבה, הן פורמלית והן בלתי פורמלית. מנהיג המפלגה הוא שמופיע באמצעי התקשורת, בעוד חבריו למפלגה כמעט שאינם מוכרים לציבור".

סוג נוסף של מפלגות מרכז כולל את אלה המכונות "מפלגות כוכבים". מאפייניהן הבולטים: הנהגתן מורכבת מידוענים שסביב כל אחד מהם מתגבשת סיעה של תומכים השומרים בקנאות על מעמדו בצמרת. כל כוכב מגן על אורו מחשש שעמיתיו יאפילו עליו, ופרישתו של אחד מהם מובילה בהדרגה להיחלשות המפלגה ולדעיכתה. ההבדל בינן לבין מפלגות אישיות אמנם אינו חד, אך מפלגות הכוכבים מאופיינות במידה רבה אף יותר בחוסר דמוקרטיה ובאפס פעילות מפלגתית ממשית, בעוד שמפלגות אישיות לפחות מנסות לשוות מראית עין של סדר וארגון פנימי.

כותבת הספר מתארת את מפלגות המרכז האידיאולוגיות כמפלגות הלוקחות רעיונות מן הימין ומן השמאל ויוצרות לכאורה שעטנז האמור לקרוץ למצביעים מימין ומשמאל. התוצאה היא פעמים רבות לקיחה של נתח מצביעי המרכז- שמאל להקמת קואליציות עם הימין. המפלגות יש עתיד וכחול לבן הן מפלגות כוכבים שהקימו מייסדיהן:  כוכב התקשורת יאיר לפיד והרמטכ"ל לשעבר בני גנץ. מפלגות אלה מממנים בעלי הון וכל כוחן הפוליטי אצור בידי המנהיג-המייסד החותר להשפעה פוליטית דרך שותפות עם המפלגה הגדולה. 

הכוח נותר אצל הימין

האופי החד-גושי של הפוליטיקה הישראלית ואי-צמיחתה של מפלגה אידיאולוגית שמאלית גדולה המהווה משקל נגד למפלגה הדומיננטית בימין, מותירים את מרב הכוח הפוליטי באופן עקבי בידי מפלגות הימין המתחרות זו בזו. הוויתור על רעיונות ואידיאולוגיה מתחרים לרעיונות השולטים בפוליטיקה הישראלית אינו מאפשר לבצע את הקפיצה הפוליטית הנדרשת לעמדת השפעה ולשינוי מהותי.

מפלגות אישיות ו"מפלגות כוכבים" קמות חדשות לבקרים, כשהן נשענות על המדיה החברתית, על יועצי תקשורת ועל תרומות מבעלי הון – וכך נולד גולם פוליטי נוסף. מפלגותיהם של בנט ושל אייזנקוט הן רק דוגמאות עדכניות ל"מפלגות מדף" כאלה. פעמים רבות אפילו אין צורך בהכרזה רשמית על הקמת מפלגת מרכז חדשה: התקשורת הפופוליסטית ממהרת לעודד את המהלך באמצעות סקרים מחמיאים למפלגות שטרם קיימות, ובכך מספקת בידור פוליטי זול לקהל הרחב המשתעשע בנתוני הסקרים.

כדי להפיל את שלטון הימין הממושך וליצור תחרות פוליטית אמיתית, על המפגינים נגד הממשלה להקים מחנה פוליטי שמאלי שוחר שלום ושוויון עם מבנה ארגוני דמוקרטי ופעילות סדורה שיהיו משקל-נגד לדומיננטיות של הליכוד ומפלגות הימין הקיצוני. הקמת מחנה פוליטי שמאלי עקבי היא מהלך מאתגר וארוך טווח הרבה יותר מהקמה של עוד מפלגת כוכבים אישית או של עוד מיזם פוליטי שיוביל לעוד כישלון ידוע מראש. הניסיון רב השנים של מק"י וחד"ש מלמד כי אין תחליף למאבק חברתי נחוש ולפעילות פוליטית דמוקרטית יהודית-ערבית עקבית.