קולות המחאה: נשיא המדינה ויו"ר ההסתדרות הם משת"פים של ההפיכה המשטרית

הרגע הזה יגיע, והוא יתפוס אותנו לא מוכנים, עם לשון קשורה ועיניים כבויות. הילדים שלנו, ובעיקר הנכדים שלנו, יביטו בנו בתדהמה וישאלו בקול רועד: איך נתתם לזה לקרות? 82 אחוזים מכם רצו בסיום המלחמה ובהשבת החטופים, ובכל זאת שתקתם. איך רוב העם שלנו נשאר בבתים בעוד קומץ קנאים אלימים, פשיסטים, גזענים, חטפו לכם את המדינה? איך אפשרתם להם לשלוט בכם כמריונטות, בלי להתקומם ובלי לזעוק, בלי לשבור את הכלים? איך הפכתם אימפוטנטים, רפויי רצון ונטולי עמוד שדרה? לאן נעלם המצפון היהודי? לאן הלכה האחריות? מתי הסכמנו להיות נתינים במקום אזרחים? הם לא ישאלו את זה בציניות אלא בדמעות. התשובה שלנו ושל כל הרוב היושב בבית תהיה מבוכה, שתיקה וקלון.

זה יכאב לנו יותר מכל מה שעברנו. ההפיכה המשטרית ממשיכה להתרחש מול עינינו ואסור לנו לשתוק. ממשלת ישראל שולטת כבר ברשות המבצעות והמחוקקת וכעת היא מנסה לספח את הרשות השופטת – האחרונה שמגינה על זכויות האדם שלנו. ללא חוקה, ללא איזונים ובלמים וללא תקשורת חופשית – זאת לא דמוקרטיה, זו דיקטטורה בהתהוות.

נתניהו מנסה לברוח מהכלא, והקואליציה שלו מנסה לבסס שלטון גזעני של עליונות יהודית, אפרטהייד, הדרת נשים, הדרת קהילת הלהט"ב והאזרחים הערבים. הם מתנגדים לשוויון כי שוויון מפריע להם לשלוט ולנצח. הם רוצים אזרחות על תנאי, תקשורת מגויסת, משפט אחד, עם אחד, שליט אחד. אנחנו לא נאפשר את זה! לא נוותר על המדינה שלנו. לא נוותר על זכויות האדם של כולנו. לא נוותר על מערכת משפט עצמאית. לא נוותר על עיתונות אמיצה. לא נוותר על הדמוקרטיה. אנחנו ניאבק, נצא לרחובות, נרים קול ונתמיד בהתנגדות אזרחית לא אלימה, חכמה ונחושה. אנחנו נשמור על הבית כי זו לא רק מלחמה על שיטת משטר, זו מלחמה על מהות החיים שלנו כאן, על עתיד הילדים שלנו ועל זכותו של כל אדם לחיות בכבוד, בשוויון ובחירות.

חברים וחברות, היום אני עומד כאן לא רק כדי לצעוק על הממשלה. עליהם כבר צעקנו, מהם כבר התייאשנו. הזעם שלי באופן אישי שמור לשניים – שני אנשים שהיו יכולים ועדיין יכולים להציל את המדינה ולשנות את מהלך ההיסטוריה.

הראשון הוא נשיא המדינה. האיש שנבחר לייצג את כולם, שהיה אמור להיות המצפן המוסרי, והוא בחר להשתיק, להתחנף ולהעניק לגיטימציה להפיכה משטרית בשם האחדות המזויפת, בשם הטקסים, המורשת והכבוד. האיש הזה, בוז'י הרצוג, ייזכר לדיראון עולם כמי שבשעה הגורלית שתק, כמי שראה את הדמוקרטיה נרמסת וחתם על זה בעט של כסף ושתיקה של פחד. והשני – ארנון בר דויד. יו"ר ההסתדרות, האיש שהיה יכול בשביתה אחת, בשבוע אחד של השבתת המשק, לסיים את המלחמה ולהחזיר את החטופים הביתה. כוח כזה לא היה בידיים של אף אחד אחר, אך הוא נכנע והפך שותף לפשע. במקום לעמוד לצד העם – 82 אחוז! – הוא התכופף בפני השלטון. במקום לנצל את הכוח שניתן לו הוא זחל.

אז כן, הממשלה אשמה. אך הנשיא ויו"ר ההסתדרות הם אלה שבידיהם היה המפתח והם העדיפו לא לפתוח את הדלת. הם לא ייזכרו כגיבורים, הם לא ייזכרו כמי שניסו ולא הצליחו, אלא כמי שלא העזו אפילו לנסות. כמשתפי פעולה של הרוצים להקים פה בסופו של יום מדינת הלכה. אבל אנחנו לא נוותר. נותרה רק דרך אחת: לא לוותר, לא לשתוק, לא לפחד, ולהאמין כי אם הם לא יעשו את העבודה – אנחנו נעשה אותה. לא נוותר עד שנחזיר את כולם הביתה – החיים, המתים, החטופים והחטופה ענבר היימן – עד שאנחנו נציל את המדינה שלנו.

מתוך נאומו בהפגנה בכיכר גורן בפתח תקווה, 19.7