האקדמיה הישראלית והאפרטהייד: סיפורם של המוסדות להשכלה גבוהה ששיתפו פעולה עם דרום אפריקה

כתבת תחקיר גדולה בעקבות החרם הגלוי והסמוי נגד האקדמיה הישראלית, שהוטל בעקבות המלחמה בעזה, פורסמה בסוף השבוע ב"הארץ" (25.7). אבל האמת חייבת להיאמר – השדה האקדמי הישראלי גויס זה מכבר למלחמה ולכיבוש. החרם על ישראל מזכיר את האירועים סביב החרם האקדמי על דרום אפריקה. בישראל התייחסו לאותו חרם בדיוק כפי שנהגו לגבי האיסור על אספקת נשק למשטר האפרטהייד. שגריר ישראל בדרום אפריקה יצחק אונא אמר  ב-1975: "לא נצטרף לסימפוניה העקרה של גינויים היוצאת מן האו"ם. צריך להכיר בכך שלדרום אפריקה יש ערכים מיוחדים לעולם החופשי. זה יהיה אסון אם דרום אפריקה תאבד כחבר תורם ופעיל בקהילת העמים החופשיים".

כעבור חמש שנים החליטה עצרת האו"ם על חרם  תרבותי ואקדמי על דרום אפריקה. והתגובה בישראל? באותה שנה העניקה האוניברסיטה העברית תואר דוקטור כבוד לאוון הורווד, שר האוצר של  משטר האפרטהייד. ב-1981 העניקה אוניברסיטת בר-אילן תואר דוקטור כבוד ללוקס מנגופה, אחד ממנהיגי הבנטוסטנים (מחוזות) שהקים שלטון האפרטהייד. באותה שנה התקיים גם כנס באימונולוגיה במכון וייצמן, שאירח חוקרים משתי המדינות, וב-1983 חתם המכון על הסכם לחילופי חוקרים עם דרום אפריקה. אוניברסיטת בן-גוריון לא נשארה מאחור ושיתפה פעולה עם כמה מוסדות בדרום אפריקה. כשנשאל יעקב ארנון, סגן הנשיא בבן-גוריון, אם איננו חושש מתגובות שליליות בעקבות הקשרים של המוסד עם אוניברסיטת פרטוריה, השיב כי הדבר כלל לא עלה בדעתו. אין ספק בכך שהוא אמר את האמת. גם אוניברסיטת חיפה שלחה משלחת רשמית לדרום אפריקה. חברי סגל מכל המוסדות שמחו לבלות שבתונים במדינה זו.

ישראל עזרה למשטר בתמורה לאורניום

האלמונים ללא מדים לא היו רק אנשי אקדמיה. כפי שכתבתי בספרי "הקשר הישראלי" (שפורסם ב-1987 ושתורגם לספרדית, גרמנית וערבית), ישראל הייתה מעורבת במאמציו החשאיים של משטר האפרטהייד לשפר את תדמיתו במערב החל בשנות ה-60. מאמצים אלה כללו קניית השפעה בכלי תקשורת שונים וקניית כלי התקשורת עצמם. זוכרים את ארנון מילצ'ן?  הוא היה מעורב בפעילויות חשאיות רבות למען מדינת ישראל מעבר לשמפניה ולסיגרים.

בתוכנית "עובדה" (2013) סיפר מילצ'ן כי עזר לישראל להשיג מרעומים לנשק גרעיני וסייע לממשלת דרום אפריקה ב"יחסי ציבור". העזרה לדרום אפריקה בהסברה, לפי מילצ'ן, הייתה בתמורה למשלוחי אורניום לתוכנית הגרעין של ישראל. מה שצריך לעניין אותנו הוא הזווית האקדמית של אחת הפרשות. בראיון ל"ג'רוזלם פוסט" (1986), טען מילצ'ן כי גויס למבצע העזרה החשאית לדרום אפריקה בידי שני אנשים, שאחד מהם היה  "פרופסור באוניברסיטה העברית". אין לדעת אם יש ממש בסיפור, אבל מעניין שלמילצ'ן ולמראיין שלו נראה סביר לחלוטין, שאיש אקדמיה יהיה מעורב במבצע חשאי לטובת האפרטהייד.

הסיוע הישראלי למאמצי ההסברה של משטר האפרטהייד היה לא רק חשאי. אוניברסיטת תל-אביב פרסמה ב-1983 מחקר, ש"גילה" לעולם כי הקונגרס הלאומי האפריקאי  הוא חלק מרשת טרור בינלאומית המונהגת בידי אש"ף. אריאל שרון, שר הביטחון דאז, התנדב להסביר בראיון ל"ניו יורק טיימס" ב-1981 את העמדה הרשמית של ממשלת דרום אפריקה, לפיה כל הבעיות של המשטר נובעות מהתערבותה הצבאית של ברית המועצות באפריקה. שרון גם ביקר באותה שנה אצל הכוחות הדרום אפריקאים שפלשו לאנגולה, וחזר מלא התפעלות. הוא ציפה לכך שהם ינצחו את כוחות אנגולה, שנעזרו בחיל משלוח קובני, אך כוחות דרום-אפריקה הובסו.

העדיפו לשמור את התמיכה בסוד

התמיכה במשטר האפרטהייד הייתה מבוססת על הסכמה לאומית. מנחם בגין נמנה עם מייסדי הליגה לידידות ישראל-דרום אפריקה ב-1968. אך כשיצחק רבין היה ראש הממשלה הוא ביטא פעמים רבות את המשותף לשתי המדינות. כשמשה דיין ביקר בדרום-אפריקה ב-1974, הוא ביטא את הערצתו ל"ציביליזציה" הנוצרת בה. כאשר השר גדעון פת ביקר שם ב-1983 הוא הצהיר שישראל ודרום אפריקה הן "שתיים מ-30 הדמוקרטיות בעולם". מזכיר מפלגת העבודה חיים בר-לב ביקר בפרטוריה ב-1980 ונפגש עם מנהיגי המפלגה הלאומית.

נכון, היו התנגדויות מפעם לפעם. הזכרתי כבר את ביקורו של שר האוצר הדרום אפריקאי ב-1980. אותו ביקור גרם למחאות מצד שני חברים בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, יוסי שריד ואמנון רובינשטיין. מה שהכעיס את שני החברים לא היה הביקור עצמו או היחסים ההדוקים שאותם שיקף, אלא הפומביות שניתנה לביקור. לדעתם, ביקורים כאלה מן הדין שיהיו חשאיים, כמו רוב הביקורים של שרי ביטחון, אלופים, רמטכ"לים, וראשי ממשלה ישראליים בדרום אפריקה, שנשמרו בסוד. מה שהדאיג את שריד ורובינשטיין לא הייתה המהות אלא הנראות, שתגרום נזק למאמצי ההסברה בעולם.

אך לא הכול נשמר בסוד. העיתון "דבר" דיווח ב-1986 על "הסוד הגלוי, הידוע לכול, של נוכחות קצינים ישראליים במספרים שאינם בלתי משמעותיים בבסיסי צבא דרום אפריקה, המלמדים חיילים לבנים ללחום נגד טרוריסטים שחורים, בשיטות המיובאות מישראל". ובכן, היו חיילים במדים שעזרו לאפרטהייד. אנשי האקדמיה תרמו את חלקם ללא מדים.