האסטרטגיה הניאו-ליברלית של כיבוש השטחים הפלסטיניים בידי ישראל  

ד"ר תאופיק חדאד הוא חוקר פלסטיני-אמריקאי תושב ירושלים המזרחית הכבושה. בשנת 2016 ראה אור באנגלית ספרו "פלסטין בע"מ: ניאו-ליברליזם ולאומיות בשטחים הכבושים", בו הוא בוחן כיצד יוזמות שלום ניאו-ליברליות מאז הסכמי אוסלו בשנת 1993 העמיקו את אי-השוויון באצטלה של בניית מדינה פלסטינית. להלן תרגום ראיון עם חדאד שפורסם באתר הסרבי "משינה".

איזה תפקיד מילאו מוסדות ניאו-ליברליים בעיצוב תהליך השלום, וכיצד זה קשור במה שמתחולל היום בעזה?

מוסדות ניאו-ליברליים מילאו תפקיד מרכזי בעיצוב "תהליך השלום" בעקבות הסכמי אוסלו – לא בפתרון הסכסוך, אלא בניהולו באופן ששימר את השליטה הישראלית. התהליך מעולם לא נועד להתמודד עם סוגיות היסוד הפוליטיות – הכיבוש, הריבונות והפליטים – אלא לאפשר לישראל לשמור על דומיננטיות טריטוריאלית ודמוגרפית ובו בזמן לפטור אותה מעול הכיבוש הישיר.

לאחר האינתיפאדה הראשונה, הסיקה ישראל ששליטה צבאית ישירה אינה בת קיימא. לכן היא עברה לאסטרטגיה של שלטון עקיף שמומש בהעברת חלק מסמכויות הממשל לרשות הפלסטינית. הסדר זה, שנתמך בידי המערב, חיקה את הבנטוסטנים של דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד. הוא יצר מובלעות אוטונומיות למחצה תחת שלטונן של אליטות מקומיות, בעוד ישראל המשיכה לאחוז בשליטה הממשית על הקרקע, הגבולות והמשאבים.

מוסדות כמו הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית תרמו לגיבוש ההסדר הזה ועיצבו את היסודות הכלכליים של האוטונומיה הפלסטינית. תורמים מערביים סיפקו כ-50 מיליארד דולר למוסדות שקידמו מראית עין של מדינה פלסטינית עצמאית, אך ללא ריבונות אמיתית. ההיגיון הכלכלי היה ניאו-ליברלי: הפרטה, דה-רגולציה ושותפות אליטיסטית בין ההון הישראלי, הבינלאומי והפלסטיני.

כך נוצרה מערכת בה אליטות פלסטיניות מתחזקות את הכיבוש למען ישראל ומנהלות את חיי האוכלוסייה מבחינה פוליטית, כלכלית ואפילו ביטחונית. התנגדות לכיבוש המתמשך הוגדרה מחדש כטרור, ורבים בעולם שוכנעו לראות בהסדר החדש התקדמות לשלום – שעה שההתנחלויות התרחבו והפיצול בין המובלעות הפלסטיניות העמיק. התוצאה הייתה 155 מובלעות פלסטיניות המנותקות זו מזו. הגדולה שבהן היא עזה, שהפכה אזור צפוף ונחשל. כשהמשא ומתן נתקע וגווע, הפכה עזה הדוגמא הקיצונית ביותר של ההסדר הכושל: כלא פתוח שנשלט מרחוק בידי ישראל, חנוק כלכלית ונתון למתקפות חוזרות ונשנות, ששיאן ברצח העם הנוכחי.

כיצד קשור העימות הנוכחי עם איראן למה שמתרחש בפלסטין?

ישראל חותרת להסלמה אזורית, במיוחד מול איראן, כחלק מאסטרטגיה רחבה לריכוז כוח בידיה. עזה היא המטרה המיידית שלה. אך ישראל מנצלת את המצב הגיאופוליטי הנוכחי – תמיכה אמריקאית, פילוג בין-ערבי, חוסר יציבות אזורית – כדי לתקוף את יריבתה הוותיקה איראן.

אחד המניעים להסלמה הוא כישלונה של ישראל להשיג את יעדיה האסטרטגיים בעזה. למרות ההרס המסיבי, לא הצליחה ישראל להביס את ההתנגדות הפלסטינית או לעצב את דעת הקהל העולמית לטובתה. צבאית, היא מסתמכת על כוח עודף; פוליטית, היא איבדה את הלגיטימציה המוסרית. כעת מנסה ישראל להגדיר מחדש את שדה הקרב, בתקווה שמלחמה אזורית רחבה תאפס את המאזן.

אך מתקפתה של ישראל על איראן היא גם ניסיון לשמר את מעמדה של ישראל ככוח הדומיננטי במסגרת מזרח תיכון חדש. זה מהלך מסוכן והוא עשוי להיכשל. ההקשר הבינלאומי הוא הפכפך, ורבים חוששים כי הסכסוך עלול להסלים ואף להוביל למלחמה גלובלית. מה שברור הוא שהסדר הבינלאומי הישן קורס, אך עדיין לא ברור מה יחליף אותו.

מהי הדרך לשחרור פלסטין?

אין דרך אחת ויחידה, אבל חיוני להבין שהמאבק הפלסטיני הוא לא רק סבל מתמשך – זה מאבק פוליטי בעל חשיבות עולמית. העמידות וכושר ההתארגנות של הפלסטינים הם השראה גם לעמים הרחוקים מהאזור. מאבקם נגד אפרטהייד, כיבוש וקולוניאליזם התיישבותי מתחבר עם מאבקים ברחבי העולם למען הגדרה עצמית, צדק וכבוד אנושי. סולידריות עם פלסטין אינה רק אמפתיה הומניטרית, אלא הכרה בתנאים משותפים. טכנולוגיות מעקב שישראל ניסתה לראשונה על הפלסטינים מיוצאות על ידיה לרחבי העולם, כולל לממשלות אירופיות. בסרביה, למשל, רוגלות ישראליות שימשו את הממשלה נגד עיתונאים ופעילים. כך דיכוי הפלסטינים עובר נורמליזציה ומיוצא לכל העולם.

המפנה העולמי של התחזקות הימין קשור גם הוא בתמיכה בישראל. לכן הסוגייה הפלסטינית צריכה להיות חלק מאג'נדה של תנועה אינטרנציונליסטית ואנטי-פשיסטית רחבה. עלינו להתארגן לא רק נגד מה שקורה "שם", אלא גם נגד מה שהוא מאפשר ומשקף "כאן". רצח העם בעזה אינו זוועה בודדת – הוא אזהרה. זו קריאה לבנות עולם שונה, בו סולידריות והתנגדות מציעים אלטרנטיבה אמיתית לפשיזם ולאימפריה.

עוד בנושא: