'1948 לזכור ולשכוח': על הסרט האמיץ שגנז תאגיד השידור הציבורי

הספר "דו"ח ברודק" של פיליפ קלודל עוסק בבחור יהודי מכפר באלזס-לורן קצת אחרי מלחמת העולם השנייה. אנשי כפרו מכריחים אותו לכתוב דו"ח על האירועים שהובילו לרצח זר שהגיע לכפרם והתארח בו. הספר יפה. הבחור מראיין את כל הדמויות בכפר – האופה, מגדל החזירים, המורה וכו'. אט-אט, בצד תמונת הפחד והגזענות שלהם, עולה גם הדיווח על חוויות השואה של הגיבור היהודי. שנאת הזרים מתחברת לכך כמו כפפה ליד (מי שמתכננת לקרוא את הספר – התראת ספוילר בהמשך הרשימה).

לאחרונה צפיתי בסרט "1948: לזכור ולשכוח" שהוקרן במועדון הגדה השמאלית בתל אביב. לאחר ההקרנה התקיימה שיחה עם הבימאית נטע שושני. הסרט, שנעשה עבור תאגיד השידור הציבורי כאן לרגל 75 שנה למדינה, מציג שני צדדים: הצד הישראלי העוסק בבניית האתוס של קום המדינה, והצד הפלסטיני שמציג את הנכבה על זרועותיה ופשעיה.

במהלך הצפייה בסרט מתברר שפשעי הנכבה עלו על שולחן הממשלה בזמן אמת, בעת שהקרבות עוד נמשכו. הפרוטוקולים מוכיחים שהממשלה הקדישה שעות רבות לדיון מעמיק בפשעי המלחמה הבוטים; ראיינה חיילים, בחנה ראיות, התווכחה על לגיטימיות (הכל נגד רצון בן גוריון שניסה כל הזמן לסגור את הדיון). לבסוף החליטה הממשלה על הקמת ועדת חקירה – ועדת שפירא. הוועדה ערכה מחקר מדוקדק וחיברה דו"ח רציני בן מאות עמודים על פשעי המלחמה של צה"ל ב-1948.

ומה קרה עם הדו"ח הזה? כלום ושום דבר. חייל אחד, שמואל להיס, שביצע לפי הדו"ח שני מעשי טבח שונים בכ-20 אזרחים, הוא היחיד שהועמד לדין. להיס נשפט ל-7 שנים בכלא אך קיבל חנינה כעבור שבועיים. אותו להיס מונה למנכ"ל הסוכנות היהודית. הסרט מראיין פרופסור שהדו"ח נפל לידיו במקרה במהלך מחקר. הפרופסור החליט שהדו"ח עלול לפגוע בשמה הטוב של המדינה ופנה ביוזמתו בדרישה לצנזר ולגנוז אותו, והוא אכן נגנז. אין גישה לדו"ח הזה גם היום, 75 שנים אחרי. אדם רז וליאור עמיחי ממכון עקבות, המרואיינים בסרט, אומרים כי חקירת הפשעים, כתיבת הדו"ח וגניזתו מבלי להתמודד עם הכתוב בו – גרמו לכך שהפשעים נורמלו והפושעים הפכו לפני הציבור הישראלי.

חזרתי הביתה מהצפייה ושבתי אל ספרו של פיליפ קלודל. ברודק, הגיבור היהודי, שסיים את הדו"ח שלו על רצח הזר בידי תושבי הכפר הגיש אותו לראש הכפר. ראש הכפר קורא את הדו"ח ואומר לו "אני ראש הכפר, ברודק. הרועה צריך לחשוב תמיד על יום המחר. כל מה ששייך לאתמול מת, ומה שחשוב זה לחיות, ואני צריך לדאוג שגם האחרים יוכלו לחיות, ולראות את היום שאחרי… הגיע הזמן לשכוח ברודק. בני אדם צריכים לשכוח". ובעדינות רבה, לאחר המילים האלה, משליך את הדו"ח לאח הבוערת.

בשיחה עם הבימאית לאחר הקרנת הסרט בגדה השמאלית, תיארה נטע שושני את הדרך שעשה הסרט עצמו. את הסרט הזמין תאגיד השידור הציבורי שידע בבירור מה יהיה תוכנו. לאורך עשיית הסרט היו אנשי התאגיד מודעים לחלוטין למה שהסרט מגלה וחושף, ואף עודדו את המשך יצירתו. רק כשהגיע הזמן לשידור, פתאום הודיעו לשושני על דחייה, ואז על דחייה נוספת, ולאחריה עוד דחייה, עד לגניזתו הסופית של הסרט בתירוץ של "פגיעתו ברגשות הציבור". כמו דו"ח ברודק שבמרכז ספרו של קלודל, וכמו דו"ח שפירא שבמרכז הסרט עצמו, גם "1948: לזכור ולשכוח" הוא דיווח אמיץ וישר אשר נגנז, נמחק והוכחש.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/135311/